"הייתי צריך להיות על המסוק. הייתי ברשימה"

זאב גלעד היה לוחם בעורב נח"ל בעת אסון המסוקים. שמו הופיע ברשימת הנוסעים לצד שמות חבריו, אך הוא לא עלה לטיסה. 20 שנה אחרי, הוא מספר על אותו יום גורלי: "הבנתי שהחיים שלי ניצלו, אבל כשכל כך הרבה חיילים נהרגו, בהם חברים שלי, אין כאן בכלל תחושת הקלה אמיתית"

זאב, אז לוחם בנח"ל, חזר לצוות אותו עזב כמה שבועות קודם לכן לטובת קורס קצינים. "לא יכולתי לחשוב שהצוות יהיה בלעדי, שהחברים ילחמו בבופור ואני לא אהיה שם", הוא מסביר. "רציתי להיות איתם, ולכן חתמתי ויתור ועזבתי את הקורס".

יום לפני האסון, הוא היה אמור לעלות על טיסה ממנחת מחניים לכיוון הבופור, אך כשהגיע למקום גילה שזו בוטלה. זאב חזר לביתו בגבעת אלה, ולא ידע שהוא אמור לעלות על הטיסה הבאה – יום למחרת.

בערב, כשפתח את הטלוויזיה, שמע את הדיווחים על ההתרסקות הקשה. את 68 מתוך 73 הרוגי האסון הוא הכיר. אחד מהם, סגן דותן כהן ז"ל, היה חברו לצוות. "בבופור אתה מכיר את כולם", הוא מספר. "את השריונרים, את החבר'ה מגולני, ואת צוות המטבח. כולם על אותו ההר - חיים ונלחמים ביחד".
בסביבות 01:00 בלילה, התקשר למפקד הצוות שלו ונדהם ממה שזה סיפר לו: "הוא אמר לי במילים האלו: 'זאב, יא מטומטם, היית צריך להיות על המסוק. היית ברשימה".

"נבהלתי", הוא מעיד. "לא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, הבנתי שהחיים שלי ניצלו, אבל מצד שני, כשכל כך הרבה חיילים נהרגו, בהם חברים שלי, אין כאן בכלל תחושת הקלה אמיתית".

גם כיום הוא מתקשה להסביר בדיוק את התחושות שהציפו אותו אז: "תמיד אימנו אותנו להיות חזקים, אז לא בכיתי. אבל בהלוויה של דותן, כבר לא הצלחתי לעצור את זה - ונשברתי. זה היה הרגע שבו באמת נפל האסימון".

"בהמשך", מנסה זאב לשחזר את אותו שבוע מעורפל, "עברנו מהלוויה להלוויה". לאחר מכן, חזר עם חבריו לבופור: "שבנו לבצע את המשימות. יש פקודות ונהלים, וזה מה שצריך לעשות, ככה אימנו אותנו לפעול. אבל עשרות אנשים שהכרתי נעלמו והם אינם יותר".

היום זאב כבר בן 42, בעל חברת הפקת אירועים ואב לשתי בנות, אך הוא לא שוכח את מה שקרה: "אני מרגיש שקיבלתי את החיים במתנה, אבל כשאני חושב ונזכר באותו אסון, זה קשה לעיכול - כי הייתי צריך להיות שם".

קרדיט: אתר צה"ל