לאחר יותר מ-13 חודשי לחימה: מתי נגיע ל-"יום שאחרי"?
כבר יותר משנה שמדינת ישראל נלחמת במספר חזיתות, אך החזית המרכזית נמצאת ברצועת עזה, מול כוחות חמאס, ו-"היום שאחרי", עליו אנחנו מדברים כל הזמן, לא מגיע בגלל הסירוב העיקש להגשים את מטרות המלחמה
מאז שהתחיל התמרון ברצועת עזה לפני יותר מ-13 חודשים, נפלו 403 חיילי צה"ל. בשבוע האחרון נוספה עוד טרגדיה בבית ח'אנון, העיירה שמול שדרות בפינה הצפונית-מזרחית של הרצועה - בה נפלו עשרה לוחמים.
לפי צה"ל, חשוב לטהר את האזור הזה כדי לאפשר את פתיחת קו הרכבת לשדרות ולהפוך את כל צפון הרצועה שכבר נקי מאזרחים וממחבלים לקלף מיקוח מול החמאס, זאת למרות שהיינו כבר בכל מקום ברצועה בשנה ורבע האחרונות.
כאשר מטילים ספק בהמשך המלחמה יש להיזכר במטרותיה. אחת מהן היא "מיטוט כוחו הצבאי של חמאס". משימה זאת הושגה, אך לעולם לא נגיע לאיש החמאס האחרון. תמיד יישארו כאן מחבלים שירו רקטות, ינסו לחדור או לפגוע בכוחות צה"ל, כמו שיש מחבלים גם ביהודה ושומרון שאנחנו שולטים בה. למרות זאת, צבא חמאס שכבש חלקים בישראל ב-7 באוקטובר, כבר לא קיים - וצריך לוודא שהוא לא צומח מחדש.
המטרה השנייה הייתה מיטוט שלטון החמאס, מטרה שנכשלה לחלוטין. הסירוב להציב אלטרנטיבה משאיר את חמאס ככוח ששולט ברצועה. מדינת ישראל גם אינה עומדת במטרה השלישית אך העליונה והחשובה מכולן: השבת החטופים - גם מטרה זאת טרם התממשה. מתחילת המלחמה אנחנו מדברים על היום שאחרי, אבל היום שאחרי פשוט לא מגיע.