"על מה השמחה הגדולה? הצהרת טראמפ על ירושלים לא מועילה לנו בכלום"

תגידו, כל אלה הצוהלים מהכרזת טראמפ אתמול, כאילו היה מדובר בה׳ באייר תש״ח

וכאילו לא היה מדובר בדונאלד טראמפ אלא בדויד בן גוריון שמכריז על עצמאותנו

תגידו: על מה השמחה הגדולה?

האם ירושלים היום היא בירת ישראל יותר משהייתה אתמול? האם מדינות ערב שאינן מכירות בנו קרובות יותר להכיר בנו?

האם איראן, שאינה מכירה בנו כמדינה ובטח לא בירושלים כבירתנו, תתחיל לקבל את קיומנו?

האם בכלל אנו זקוקים להכרה שלה? ולהכרה הפלסטינית? עם שחי כבר ארבעים שנים תחת שלטוננו בפועל. עם שהמטבע שלו ישראלי. המזון שלו, החשמל שלו, התרופות שלו, כולם ישראליים - האם אנו זקוקים להכרה של מישהו במשהו?

ישראל, למקרה שלא השגחתם, היא מעצמה צבאית אדירה, מעצמה גרעינית אימתנית, לפי פרסומים זרים, כמובן, מעצמה כלכלית, טכנולוגית, מדעית, מה לא? אנחנו כאן כבר שבעים שנים. עובדה קיימת. מוחצת. בלתי ניתנת לערעור ולשינוי. ועדיין: זקוקים להכרה. כמו אז, בגולה - כשהיינו קהילה קטנה ומבודדת ונסמכנו על טוב לבו של המלך, הקיסר או הנציב העליון

אז אנחנו כבר לא בגולה, פיזית, אבל בהחלט נפשית ומנטלית. כי האישור הזה שאנו מבקשים מטראמפ, למובן מאליו, לא מועיל לנו בכלום ולא משנה את מצבנו לטובה. אם כבר, לרעה. האיזור מתחמם והפאנאטים מהצד שכנגד הזווית שלנוששים אליי קרב ואליי אלימות

בעצם, הצהרת טראמפ רק קיבעה את הידוע מראש:

א. ירושלים היא בירת ישראל. זו עובדה

ב. שלום לא יהיה כאן באיזור בשנים הקרובות ואולי לעולם לא

ג. האלימות היא המלכה הכי חזקה במזרח התיכון, והיא תמשיך לנהל את כולנו

ד. גם אחרי שבעים שנות עצמאות, אנחנו עדיין בגולה. עמוק עמוק בבוץ הגלותי הטובעני והמתוסבך שלנו.

שיהיה יום ירושלים שמח לכל הצוהלים. ובעיקר: הרבה בהצלחה לכוחות הביטחון.