"לא דמיינתי שאהיה עם ילדי בכל שעות היום. לא על זה התחייבתי כשילדתי אותם"
מעל למאה ימים של של סגר, והעבודה הפכה לילדה טורדנית שמבקשת שיורידו לה את הלק בדיוק כשנגמר האצטון. ישיבות הזום נופלות על ארוחות הבוקר או הצהריים, אין ממש הבדל בין הימים כי כל יום הוא "אמא אני רעב" אחד מתמשך, ורוב היום אני מתאפקת. מתאפקת לא לאבד את זה. לכבוד יום המשפחה 2021, טלי סיביאר מסכמת שנה של משפחתיות בכפייה | טור דעה
אני מביטה במשפחה המותשת והמפורקת שלי מהשנה האחרונה. משחזרת את כל אותן הפעמים בהן ננזפתי על ידי ילדיי ב"את האמא הכי גרועה בעולם", שבתדירות מפתיעה דילג בטבעיות ל"אמא אני אוהב אותך" - מיאוס ואהבה שמנסים לחיות יחדיו בהרמוניה. אמא אומנם בבית ,אבל היא לא באמת שם. ומה לגביי יכולת ההכלה? הצחקתם אותי, חה חה חה.
זה היה נחמד להכיר את הילדים שלי מחדש, לשרוף חלות, לא לרוץ לחוגים ולבתי הספר, ללבוש כולנו טרנינגים, לצלול איתם לתוך השינה ולבוקר שלמחרת, למי איכפת.
החוקים התרופפו. "זמן איכות" קיבל פרשנות אחרת, לעיתים אף מצאתי את עצמי משכנעת את הילד לוותר על הפאזל איתי ולחזור לצפייה בטלוויזיה כדי שאצליח לגנוב עוד דקת עבודה, ונעשה לי ברור יותר מתמיד שדרוש כפר שלם לגדל ילד אחד, אבל גם מנוי לכבלים. אמא זבל. אני יודעת.
אף אחד לא הולך לשום מקום כי זו המשפחה שלי. הם תקועים כאן
אנשים דיברו על הקצב האיטי, האדירו את מנוחת הקורונה שנכפתה על כולנו, אבל האמת היא שרוב השנה רצתי מדבר לדבר על מנת להספיק להיות עם המשפחה שלי, וגם כשנחתי הייתי עסוקה בלנסות להצליח לחשוב בצלילות בלי ציפרלקס לווריד (כן, אני יודעת שההשפעה היא לא מיידית מה אני ילדה?).
לאחרונה התבשרנו כי במדינות שונות בעולם יש מענקי קורונה להורים. באוסטריה יש אפשרות לחופשה מאורכת, בריטניה הגדילה את קצבת הבטחת ההכנסה, קנדה מספקת 2,000 דולר בחודש לעובדים שנפגעו, באיטליה יש מענק לעובדים מהבית, ביפן קצבאות הילדים הותאמו בהתאם למספר הילדים, ובסלובניה הורים מקבלים תשלום על כל יום שילדיהם לא נכחו בבית הספר. ובארץ? ובכן, בארץ כמו בארץ. מתאפקים.
לא דמיינתי שאהיה עם ילדי בכל שעות היום. לא על זה התחייבתי כשילדתי ילדים. יש סבתות, בית ספר וגן עד ארבע, תודה לאל ישתבח שמו לעד וכו'. אבל רצה הגורל ושיגרת היום השתנתה לחלוטין וככה מצאתי את עצמי לפני השינה לוחשת בהתנצלות "עצבנת אותי לאללה היום אבל אני אוהבת אותך" או "סליחה שהייתי קצת עצבנית היום, זה לא בגללך", עם הידיעה שמחר יש יום חדש. אף אחד לא הולך לשום מקום כי זו המשפחה שלי. הם תקועים כאן.
השבוע הידיעה הזאת עמדה מולי במלוא הדרה ובאופן כל כך ברור לעין. קפצתי לסופר ובין המדפים יכולתי לשמוע אב מבוגר ואת בנו, בערך בגיל ארבעים, משתרך אחריו מאחור. הוא חזר וצעק "אנחנו חייבים לקנות תותים, אנחנו חייבים לקנות תותים" ואביו ענה לו בשקט, "בסדר אנחנו נקנה תותים" והמשיך בקניות. הבן שלו לא הפסיק. הוא רקע ברגליו, אנשים כבר החלו להציץ מבעד לדוכני הירקות לראות מי האדם המבוגר הזה שחוזר על עצמו בקול רם ואביו חייך אליו וענה לו "בסדר, אנחנו קונים תותים", זה הרגיע אותו. גם כשכבר אחז בתותים בידו הוא עדיין ממלמל "אנחנו חייבים לקנות תותים" ואביו הזקן מדי פעם עצר וענה לו ברוך ובסבלנות כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שמע שהם חייבים לקנות תותים. לפתע התגנבה לתוכי ההכרה שהילד הזה בן ארבעים או יותר והוא מעולם לא עזב את הבית. הוא לנצח יהיה הבן הקטן של אבא שלו. הוא לא יגדל ו"יבין", הוא לא יחזור למסגרות כשהקורונה תעזוב, הוא כאן לתמיד וללא הפסקה והוא הבן האהוב של אבא שלו והם לא הולכים לשום מקום.
הבטתי בהם בהערצה. הם עמדו בתור, הבן מסרב להיפרד מהתותים גם על מנת לשקול אותם בקופה ואביו מחייך אליו כשהעיניים שלו עייפות ואוהבות. וגם אני, עייפה ואוהבת.
יום משפחה שמח!