איש אינו אוהב קדושים בחיים: 40 שנה אחרי מותו, ג'ון לנון הפך למה שמעולם לא רצה להיות

לפני ארבעה חודשים העולם היה חוגג לג'ון לנון, סולנה האגדי של הביטלס, יום הולדת 80. ואילו ב-8 בדצמבר 2020, ציינו 40 שנים מאז שנרצח בידי מארק דיוויד צ'פמן, שהגשים את ה"פנטזיה הכפולה" שלו והפך למשך רגע דל להולדן קולפילד, הגיבור המרדני של הספר "התפסן בשדה השיפון" מאת ג'רום דיוויד סלינג'ר, ולאדם מפורסם ביותר. "פנטזיה כפולה" הוא גם שמו של האלבום האחרון שהוציא לנון בחייו, שיצירותיו המוזיקליות עסקו במידה רבה בשמחת חיי הבית והאבהות. על אף שבאלבום זה לא היה שום דבר שיכול היה לאיים על תמימותו של צ'פמן, הוא בכל זאת סבר כי הצלחתו המסחרית של לנון באה על חשבון שלמותו האמנותית ולכן השחיתה אותו.

ואקום קיומי

אולם, הצלחתו החומרית של סולן הביטלס מעולם לא מילאה אותו. ההפך, לנון נקלע למה שהפסיכיאטר היהודי, ויקטור פראנקל, היה מכנה כ"ואקום קיומי" - מצב בו האדם רדוף על ידי חווית הריקנות הפנימית של עצמו. הריקנות הזו שחש, הובילה אותו להתחיל במסע חיפושים מייסר אחר מסד חדש שעליו יכול היה לבסס את חייו. אולי זה ההסבר הרוחני מאחורי אמירתו המפורסמת לפיה "הביטלס יותר פופולריים מישו", שבתגובה להשחתה זו של סמל הדת הנוצרית, שירי הביטלס נאסרו לניגון בלמעלה מ -30 תחנות רדיו בארה"ב והתקליטים שלהם הושלכו למדורות ברחבי מדינות הדרום.

למרות שהתנצל על אמירה זו מאוחר יותר, לא הייתה לו שום כוונה להתריס בדת הנוצרית, אלא זו הייתה דרכו של לנון לבטא את השקפתו האובייקטיבית החדשה והרצון שלו להסביר בצורה פשוטה יותר את המסתורין המטושטש אודות ישו המיתולוגי, היהודי שהיה כל כך משוכנע בכך שהוא המשיח. לנון דמיין את אלוהים כאנרגיה מהדהדת החולשת על פני היקום כולו, ולא כעל יישות פרטית בעלת מהות טובה או רעה. השחרור הסופי של לנון מהדת מזוקק בשירו "אלוהים", ובשורה הבלתי נשכחת: "אלוהים הוא מושג לפיו אנו מודדים את הכאב שלנו" - וזו בדיוק הצהרת העצמאות של לנון מהדת וביטוי לוויתור השיטתי שלו באמונה בישו. לנון טען שהוא אדם בעל חשיבה חופשית, וככזה הוא אחראי להפוך את העולם למקום טוב יותר, ואכן משימה זו העניקה משמעות חדשה לחייו של זמר הרוק.

דבריו חסרי הפחד של לנון מהדהדים גם בשנת 2021

בעולם האידאלי שלנון הציע אי שם בשנת 1971 בשירו "דמיין", אנשים יוותרו על אלימות ויפעלו מתוך אהבה וכבוד הדדי. כמו כן, הם יכירו במסורת, בלאום ובצבע העור כחסרי משמעות מנקודת מבט קוסמית, וכי יש להתייחס לכל אדם פשוט כאל בן אנוש אחר. יתר על כן, הם היו מסתפקים בחלוקת משאבי כדור הארץ בכדי לקיים סביבה הרמונית וחברתית שבאמצעותה יחקרו את הפוטנציאל של חייהם, בדיוק כפי שעשה זאת לנון. שכן הדגש הוא על הכאן ועכשיו - לא עוד רטוריקה פוליטית שימושית שמשרתת את הטווח הארוך, אלא השראה שסוללת את הדרך לשינוי פוליטי, חברתי ותרבותי של ימינו, בזמן שאנחנו עדיין בחיים. דווקא השיר הזה, יותר מכל שיר אחר, הגדיר את מורשתו של לנון. הוא נתפס ככוונה טובה, חלום היפי שנושא רעיונות קיצוניים הקוראים לנו לדמיין עולם ללא דת וללא רכוש, שאותם תחליף במידה רבה התמימות ותחושת האחדות.

חמישה עשורים חלפו מאז שהשיר הזה הגיח לעולם, ואנו עדים בכל פעם מחדש למאמץ להחיות את המסר שלו. כך למשל קרה בימיו הראשונים של משבר הקורונה בחודש מארס, כאשר גל גדות סחפה אחריה סלבריטאים רבים לשיר עמה את השיר, כל אחד במשך כמה שניות ברשת החברתית אינסטגרם. אבל בארה"ב של אז, בזמן שרק לפריבילגים הייתה גישה לבדיקות קורונה נאותות, הדבר האחרון שאנשים רצו לצפות בו הוא רמיקס של אנשים עשירים שנמצאים בהסגר מרצון באחוזותיהם ואומרים לאחרים "לדמיין" עולם טוב יותר, "ללא רכוש", בו בזמן כשעשרות מיליונים מאבדים את עבודותיהם ברחבי המדינה והעולם.

ברקע זה, מובן מדוע לנון לא מוצא את מקומו הנערץ בשורותיו של הדור הצעיר. הדימויים הבולטים שבשיריו, אצילים ככל שיהיו, רציניים מכדי להיות מהנים, ודברי השלום והאהבה שלו שמקושרים באופן טראגי לחייו, כואבים מכדי להיות מגנבים. אולם שנינותו הקוסמית ודבריו חסרי הפחד מהדהדים גם בשנת 2020, כי למרבה האירוניה, לא משנה כמה נהיה ביקורתיים כלפיו היום, השפעתו של לנון נותרה עוצמתית ונוכחת בתרבות הפופ והמוזיקה של ימינו. בין תרומתו האדירה, ניתן למנות את עליית המדרגה בכתיבת שירים אישית הכוללת וידויים והשתקפות עצמית של האומן במילותיו, כפי שזה בא לידי ביטוי בשיריו "עזרה" ו-"בחיי". שירי פופ אמנם התייחסו לשיברון לב גם לפני לנון, אבל אף אומן לא ביטא פחד ואי וודאות במונחים ישירים כפי שעשה זאת לנון באלבומיו.

לנון הפך את חייו למושא שיריו

"מעולם לא אהבתי לכתוב שירים בגוף שלישי", אמר סולן החיפושיות, "רוב השירים הטובים ביותר שלי הם בגוף ראשון". והפופ בשנת 2020 הוא צאצא ישיר של הדחף הזה לכתוב שירים שמבטאים את מה שהאמן מרגיש לגבי עצמו. שירי ריקוד אופטימיים מתחלפים בהתמדה למשהו רציני ומופגן יותר ועוסקים בבריאות נפשית, רגש, חרדה ואובדן. לנון הפך את חייו למושא שיריו, פשוטו כמשמעו. בסופו של דבר, אחת ההשפעות האיומות של רצח ג'ון לנון היא שהוא הפך אותו למה שהוא מעולם לא רצה להיות - קדוש מעונה של דת החירות והאהבה. וזו הסיבה האמתית להיותו נראה רחוק מדי ובלתי נגיש עבור המאזינים כיום - שרואים בו קודם כל כקורבן, כסמל, ולא כאדם מורכב, פגום ולא גמור. לנון אפילו דיבר על מלכודת זו בעצמו, ותיאר פעם את הסכנה בהפיכתו של גנדי "למנהיג הקדוש והאיש שאינו טועה". "איש אינו אוהב קדושים בחיים", טען לנון, "הם אוהבים אותם מתים. ואנחנו לא מתכוונים להיות קדושים מתים. אנחנו מעדיפים להיות פריקים חיים".