איך ממשיכים לחיות, אחרי שהאח האהוב מת?

ב15.4 בשעה 20:00 בכל רחבי הארץ, יארחו אזרחי ישראל אחים שכולים, כדי לשמוע את נקודת מבטם על השכול ועל ההתמודדות עימו.

 

נוי פרי, אחות שכולה:

איבדתי את אחי ואת הוריי באותו יום.

לא הייתה דפיקה בדלת, כזו שכולם מדברים עליה. היה בעיקר שקט מבחוץ והמון רעש בתוך הראש.

הגעתי הביתה, התקשורת כבר חיכתה. מסתבר שכולם קיבלו את ההודעה לפני.
הבטתי באמא, הרגשתי שאיבדתי אותה, הבטתי באבא יושב על הרצפה, איבדתי גם אותו.
צריך להיות חזקה בשביל ההורים, אה? ומה עם להיות חזקה קצת בשביל עצמי?

כולם הגיעו לחבק, לנחם. אף אחד לא יודע מה נכון להגיד או שעומדים ושותקים או שאומרים משפטים מפגרים:

"הכל לטובה"

"הזמן ירפא"

"תהיי חזקה"

"את עוד צעירה, כל החיים לפניך"

"תביאי ילדים ותגרמי נחת להורים, שמעת?"

סעמק אתכם.

איך מחליטים את ההחלטה של להמשיך לחיות? משם הכל היסטוריה. הנצחות, אזכרות, במותם ציוו לנו את החיים ועוד קלישאות של ימי זיכרון.
טל השאיר לי ירושה אחת: לזכור אותו כפי שהוא חי, לא כפי שהוא מת.

הוא מטייל במחשבותיי, טל צעיר וטל מבוגר, טל חייל וטל תלמיד. במוח שלי אין זמן, אותו הזמן שאמור לרפא את הכאב. במוח שלי יש רק זיכרונות של ילדים, של אחים, של שינה משותפת באותה מיטה, ראש רגליים ומשחקים בגינה שליד הבית.

אין חוקים לכאב, אין חוקים לחוסר, אין חוקים לחלל שאותו צריך למלא ואף פעם לא יהיה משפט שמספיק נכון בניחום.

ההנצחה של טל היא שכמה שיותר אנשים יזכרו אותו, יכירו אותו ואת הסיפור שלו.

מה שטוב או לא טוב בנו זה שאנו שוכחים מהר. זו הסיבה שקוראים ליום הזה יום הזיכרון, יום אחד בשנה שזה התפקיד שלכם לזכור את מה שאנו זוכרים כל יום. שעה שעה. דקה דקה.

אני פה לספר את הסיפור שלי ושל טל. הסיפור של האחים שלנו. אתם צריכים רק להקשיב ולזכור.

 

עוד בדיבור:

להיות אח שכול זה להיות שקוף - אליסף פרץ משתף בסיפור שלו