לב אל לב- תרומת איברים
בכל שבוע צוות ההפקה מספק לכם הצצה למאחורי הקלעים ומספר לכם כיצד נרקם הסיפור שראיתם בתכנית. הפעם - לימור פנחסוב, במאית הפרק, חושפת אתכם לפרטים נוספים
הכל התחיל לפני כ-4 שנים, הייתה לי הזכות ליצור סרטים למוזיאון רבין, שם הכרתי את דנה וולף, אישה אנרגטית וכריזמטית שניהלה את הפרויקט ביד רמה.
אני זוכרת את ההפתעה כשדנה נעלמה יום אחד מהעבודה, אני זוכרת את ההפתעה הכפולה כשסיפרו, "כן, היא קמה באמצע החיים, עזבה הכל ונסעה עם אבא שלה להשתלת לב בארה"ב".
אחר כך החיים המשיכו, ויום אחד, 3 שנים אחרי, דנה הייתה על קו הטלפון, מבקשת להיפגש ולהראות לי חומרים שהיא צילמה בזמן השהות בארה"ב, לספר על השתלת הלב שאביה עבר, על החיים שהם קיבלו במתנה.
נפגשנו, התמונות חזקות, הסיפור מרגש ובסופו מכתב. דנה מספרת לי שהגיע מכתב מאמו של הבחור שלבו פועם בחזה של אביה. המכתב מעורר השתאות של ממש. כתב היד עגול, מסודר ואפשר ממש לדמיין את האישה שיושבת כותבת ובוכה. בסוף המכתב היא מספרת על רצונה יום אחד לפגוש את הלב של בנה.
היה ברור שחייבים לענות לבקשתה ולתת לה לפגוש את האיש שקיבל את מתנת החיים מבנה.
יצחק, אביה של דנה, אשתו שלי ודנה לא נענו לאתגר התיעוד בקלות, זה לא דבר פשוט למשפחה להיחשף ככה מול המצלמות ועוד ברגע כל כך רגשי אבל יצחק היה חד משמעי בעניין "חייבים לעודד תרומות איברים פה בישראל, ואפילו אם משפחה אחת תחליט לתרום איברים בעקבות הסרט הזה, זה שווה את זה" וככה יצאנו למסע.
אחרי טיסה ארוכה, השארנו את יצחק והמשפחה לנוח במלון, והלכנו (ירון וינשטיין הצלם, לילך קדוש המפיקה ואני) לפגוש את משפחת זינדה, חשבנו שזה לא אנושי להתנפל עליהם עם המצלמות באותו הרגע שהם נפגשים עם יצחק והמשפחה.
עכשיו בדרך כלל כשאנחנו מדמיינים אמריקה, ניו יורק קורצת לנו, סן פרנסיסקו מחייכת לעברנו,אבל פה מדובר על קצה העולם. ויסקונסן היא שום דבר מאמריקה שהכרנו. הכבישים אין סופיים, מרחבים אדירים של שדות אין סופיים והשמש אדומה ומרהיבה.
אני לא רוצה לקלקל לכם את הצפייה ולספר עוד על המפגש, אותו תראו בסרט המרגש. אז רק חייבת וידוי קטן.
זכיתי ללמוד שיעור מאלף לחיים, מאישה פשוטה בשם בברלי מכפר קטן בויסקונין. למדתי שיעור על פתיחות לב, על נתינה ועל שמחה. דווקא המשפחה הפשוטה הזאת הצליחה בעומק הנתינה שלהם ללמד את כולנו שיעור חשוב גם על תרומת איברים וגם על משהו גדול הרבה יותר.
אני מקווה ומתפללת לתקוותו של יצחק וולף, שמשפחה אחת לפחות תלמד מהסרט הזה את שיעור הנתינה וכן, בלי ציניות אני גאה להיות שותפה בסרט שהלוואי ויקדם את נושא תרומות האיברים פה אצלנו, בישראל.המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.