יש עם מי לדבר
לילך בן עמי, רכזת ההליך הפלילי במרכז סיוע לנפגעות, כותבת על מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית הפזורים ברחבי הארץ
עולם הפגיעה המינית הוא עולם קשה, טראומטי ובעיקר בודד מאוד. בבסיסו עומדת חווית אובדן השליטה של הנפגעת והתחושה שחרותה ויכולת הבחירה שלה נשללו ממנה ושגופה חולל.
שפת הפגיעה, להבדיל מהשפה המשפטית, היא שפה רגשית, לא קוהרנטית ולא כרונולוגית. לא שפה של פרטים ועובדות כי אם שפה של תחושות וכאב.
הפגיעה המינית משליכה על התנהגותה, הלך מחשבתה ואף השקפת עולמה של הנפגעת. קיימות תגובות רבות הנלוות לאירוע טראומטי זה ומתבטאות בשינויים התנהגותיים, מצבי רוח קיצוניים, הימנעות וצמצום עולמה ועוד.
תשעת מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הפזורים ברחבי הארץ מקיימים בין שאר הפעולות שלהם, קווי חרום הפועלים 24 שעות ביממה למען הנפגעות.
מטרת הסיוע של קווי החרום הוא לאפשר לנפגעת מרחב בטוח, דיסקרטי , קשוב, לא שיפוטי ומכבד. מרחב שבו היא עושה את הבחירות, היא מחליטה אם להזדהות או לא, היא מחליטה מתי להתקשר והיא גם מחליטה מה להביא לשיחה ועל מה לדבר. בחירות אלה הן השלב הראשון בדרך הארוכה והקשה של החזרת השליטה לחייה. אם תבחר בכך, מרכזי הסיוע מציעים לנפגעת ליווי למשטרה, לבית החולים או לפרקליטות וכן מפגשים אישיים במרכזי הסיוע שמטרתם הקשבה וחשיבה משותפת על כל האפשרויות העומדות בפניה של הנפגעת.
שיחות אלה לעולם לא יכוונו את הנפגעת או ימליצו לה על דרך זו או אחרת, מתוך אמונה שרק היא יודעת מה נכון לה ורק לה הזכות להחליט על חייה. לכן, חשוב ביותר שהפנייה לקוו החרום תעשה אך ורק על ידי הנפגעת עצמה, בזמן שהיא מרגישה שמתאים לה.
רבות מהפניות לקווי החרום, נעשות על ידי אנשים שבת/בן משפחה או חבר/ה שתפו אותם בפגיעה המינית שעברו.
שיתוף באירוע טראומטי של פגיעה מינית יכול להיות מאוד קשה הן עבור הצד המשתף והן עבור הצד המקשיב. רבים משותפי הסוד הפונים לקו מתארים חוויה קשה של אחריות כבדה, חוסר אונים, ודאגה כלפי אלה שפנו אליהם וכן תחושת בדידות נוכח אי יכולתם לשתף בסוד. פנייה לקו החרום של מרכז הסיוע יכולה להקל על שותפי הסוד, לאפשר להם מרחב לבטא את התחושות הקשות שלהם ולחזק אותם בסיוע שלהם.
בכל פנייה שנעשית על ידי נפגעת, אם לקווי החרום ואם למי שהיא בוחרת לפנות, הצורך החזק ביותר שלה הוא שיקשיבו לה באופן לא שיפוטי ומכבד, שלא יבקשו ממנה לנדב פרטים ועובדות שהיא לא רוצה ולעיתים אף לא מסוגלת לנדב, שלא ישאלו אותה שאלות "למה" ("למה עלית איתו?, למה נסעת איתו?...) שיכילו את הקושי שהיא מעלה,ללא דחיפות להשיא עצות ולהחליט בשבילה מה נכון לה.
ידע הוא כוח וחשוב לספק לנפגעת אינפורמציה לגבי האפשרויות והזכויות העומדות לרשותה. אינפורמציה מסוג זו קיימת באופן מפורט במרכזי הסיוע ולכן חשוב לעודד אותה להתקשר לקו החרום תוך הזכרת העובדה שהיא לא חייבת להזדהות על הקו, ושהיא יכולה להתקשר מתי שנוח לה.
לכל נפגעת הקצב שלה, הטמפרמנט שלה ומערך השיקולים שהיא מפעילה גם מתוך הקושי הגדול בו היא נמצאת. חשוב לה לשמוע שהתמיכה בה היא ללא תנאי, ללא קשר להחלטות שתיקח.
לסיכום, כפי שהיטיבה לינור אברג'יל לנסח בנאומה, לאחר הקרנת סרטה האמיץ ומעורר ההשראה, "כל נאנסת סוחבת לשארית ימי חייה את האנס שלה על גבה". זהו נטל פיסי ונפשי כבד מאוד ונוכחותם של גורמי תמיכה אמפטיים וקשובים יכולה, ולו במעט, להקל על משא זה בדרך לבניית החיים החדשים, האחרים, החיים של אחרי הפגיעה המינית.
לטלפונים של מרכזי הסיוע כנסו ללינק הבא - http://stage.reshetbo.tv/Shows/The_System/Articles/article,9966
*המאמר חל על נפגעות ונפגעי פגיעה מינית כאחד ומשתמש בלשון נקבה
*המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.