ביום שהבועה שלי התנפצה לי בפרצוף
אחותה של ענבל סורקין ז"ל, שנרצחה על ידי בעלה, מזהירה: אצלנו, לא היו סימנים מקדימים
מאת: דנה סורקין
"הוא הרביץ לה?", "היו סימנים?", "איך לא ראיתם?!" יותר מחמש שנים אני שומעת את השאלות הללו. שאלות שאנשים ממהרים לשאול רק כדי להבטיח שהבועה הבטוחה שלהם, הבועה של "לי זה לא יקרה" לא תתנפץ להם.
אני מבינה את אותם אנשים. גם כשאני הייתי קוראת כתבות על נשים שנרצחו בידי בעליהן הייתי ממהרת, באופן אינסטינקטיבי, להכניס אותן למשבצת כלשהי, המשבצת הסטראוטיפית, של "האישה המוכה שחיה בצל בגבר האלים". העיקר ש"הבועה" שלי, לא תתנפץ לי בפנים.
ובכן, ב3.4.11 הבועה התנפצה לי. זה קרה גם לנו. אחותי הבכורה, היקרה לי מכל, ענבל, נרצחה באכזריות על ידי מי שהכי סמכה עליו, על ידי הגבר שאיתו התחתנה ונתנה בו את אמונה. היו אלה שלוש דקירות אכזריות, ששינו לכולנו את החיים.
התוכנית "המערכת" הציגה את התחקיר "לפני שיהיה מאוחר מידי", תחקיר יסודי וחשוב ביותר. אף כי התועלת שעשויה כתבה זו להפיק גבוהה ביותר, אני חשה כי המסר שהועבר הוא חד משמעי, עובדה שלא עולה בקנה אחד עם האסון שלנו.
אל תחפשו את הסימנים המובהקים, אצלנו הם לא היו
אחותי ענבל לא הייתה אישה מוכה. היא לא חששה ממנו - להפך, היא בטחה בו, אהבה אותו והאמינה בו. ברור לכולנו שכאשר הוא בא אליה, כשהסכין מוחבאת מאחורי גבו ונעץ אותה בגבה, היא לא קלטה, ברור שהופתעה. אתם שואלים האם היו סימנים? אני באמת לא יודעת אם אלו היו סימנים.
כשאנחנו מדברים על אלימות במשפחה, אנחנו מצפים לראות את הסימנים המובהקים: אלימות מילולית, אלימות פיזית, איומים וכדומה. כל אלה פשוט לא היו. לא!
אבל אם בכל זאת נחפש את הסימנים, נסתכל על הדברים בזמן של ה"חוכמה בדיעבד", אז אולי כן, יכול להיות שמה שפרשנו כאהבה גדולה, דאגה או קנאה היתה למעשה אובססיה קטלנית.
אם חברה תספר לי על התנהגות דומה לזו של רוצח אחותי, איזשהו שינוי התנהגותי, לא בטוחה שאומר לה שהיא הולכת להירצח. אך כנראה שכן אומר לה להפעיל חיישנים, שתסתכל מעבר, אעודד אותה לגשת לטיפול, ייעוץ או עזרה כלשהי.
כבעלת ניסיון מר אני יכולה להציע לכם: אל תחפשו דווקא את הסימנים המובהקים, המוכרים והסטראוטיפים, תביטו מעבר, תפעילו חיישנים. אם זה קרה לנו, זה יכול להגיע לכל אחד, וכמו שקרה לנו – להתפוצץ בפרצוף.
אחותי המהממת, כשאני משחזרת את האירועים, אני לא רואה איך והאם הייתי יכולה למנוע את זה, איך והאם הייתי יכולה לצפות את זה.
אני מתגעגעת אלייך כל כך,
את חסרה לי כל יום,
כל היום.