״האחר הוא אני״? לא במשרד החינוך
מדוע משרד החינוך מתנכר לילדים עם מוגבלויות?
נתחיל דווקא עם משרד החינוך, שלא מצליח, ככה קראתי היום, למצוא תקציב להנגשת בתי הספר לילדים עם מוגבלויות.
טוב, בעיקרון לא הייתי צריכה להמשיך אחרי המילים האלה, נכון? אין באמת צורך להסביר למה משרד החינוך צריך לעשות כל מה שהוא יכול כדי להעניק חוויית ילדות נורמלית לילדים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים שסובלים מנכות פיזית ואולי נראים טיפה שונה. זה אפילו משונה קצת לדבר על זה, כשרק לפני שנתיים הנושא המרכזי של שנת הלימודים היה ״האחר הוא אני״. מה קרה? נגמרה שנת הלימודים תשע״ו אז מיצינו את הנושא?
במשרד החינוך מסבירים שהם לא יכולים לעמוד בעלות התקציבית של הנגשת כל בתי הספר, וזאת תיעשה לכשיתעורר הצורך הספציפי, עם הגעתו של ילד עם מוגבלויות לבית ספר. אבל מה אם השיפוץ לא יתחיל או לא ייגמר בזמן? ומה אם לא יימצא התקציב? ולמה בכלל צריך לפתוח "תיק ועדת חריגים" בשביל זה? אולי כי האחר הוא חריג, ומשרד החינוך משאיר אותו ככה.
אני לא רוצה להקל ראש במצוקות של משרד החינוך. תודה לאל שלא עלי מוטלת קבלת ההחלטות, וברוך שלא עשני מחלקת התקציבים. אבל איפשהו בסדר העדיפויות זה מרגיש לי נושא חשוב יותר משיעורים ומבגרויות ומהחלפת ספרי לימוד כל יומיים. הזכות של הילדים המוגבלים ללמוד כמו החברים שלהם אמורה להיות בסיסית ומובנת מאליה. נכון, עמונה אולי יותר סקסית עבור קהל המצביעים של שר החינוך, אבל גם שם, אני בטוחה, יש מי שזקוק להנגשה.