הניצחון של ח"כ גילאון היה ניצחון ישראלי

ברוב של 42 חברי כנסת, עברה אתמול הצעת החוק של ח״כ גילאון, להשוואת קיצבאות הנכות לשכר המינימום. לפני שנה עמד גילאון מעל אותה במה עם אותה הצעת חוק, אבל ההצעה נדחתה על חודו של קול. אתמול קרה נס וההצעה עברה, וזה למרות שחברי כנסת מהקואליציה הצביעו נגדה ללא בושה, ופעלו נגד רווחתם של כמיליון ושש מאות אלף אזרחים בעלי מוגבלויות כי הפוליטיקה לא איפשרה להם ללכת אחרי מצפונם ואחרי המוסר האנושי הבסיסי. לא פלא שגלאון גמר את ההצבעה עם דמעות בעיניים.

לא סתם גילאון בכה. בדיוק השבוע פורסם סקר שבדק את יחסה של החברה הישראלית לבעלי מוגבלויות. שימו לב לנתונים: מחצית מאתנו מצהירים שהם לא מוכנים שבן או בת זוגם יהיו עם מוגבלויות. ארבעים ואחד אחוזים מאתנו חושבים שזה נורמלי להתבדח או ללעוג לבעלי מוגבלויות, ואילו ארבעים ושניים אחוזים סבורים שאנשים עם מוגבלות הם "בעלי יכולות נמוכות". באמת?! יכולות נמוכות? ומה עם סטיבן הוקינג, הפיזיקאי הנודע? ומה עם פרנקלין רוזוולט, הנשיא האמריקאי היחיד שנבחר לכהן ארבע פעמים ברציפות? ומה לגבי אילן גילאון עצמו, אחד מהח"כים הכי מוצלחים שהיו לנו בישראל?

דמעות האושר של גילאון, והחיבוק החם שאותו קיבל מעמיתיו, סיפקו לנו רגע נדיר של אחדות בכנסת, אחדות אמיתית וכנה שאנחנו האזרחים כל כך משוועים לה. הניצחון של גילאון לא היה ניצחון של האופוזיציה או מבוכה לקואליציה, כמו שזעקו הכותרות היום - הניצחון של גילאון היה ניצחון ישראלי. ניצחון לרווחה שלנו, לנשמה שלנו, ניצחון לאלה שקולם אינו נשמע והפסד לאלה שחושבים שמותר לצחוק עליהם. ניצחון של חבר כנסת, שליח ציבור שלא שכח לעבוד למען החלשים והדחויים, ללא הבדל דת גזע, מין, ואפילו, רחמנא ליצלן, ללא הבדל של ימין ושמאל

>>לכל הקטעים מתוך שיחת היום עם לוסי אהריש