להתראות נעורים, שלום ערוץ 2

מאיפה מתחילים לסכם ארבע שנים. איך מתחילים למצוא את המילים הנכונות להסביר כמה השנים האלה היו בעבורי בית ספר. בית ספר מקצועי, בית ספר אנושי, בית ספר ישראלי.

אז אני אתחיל אתכם, הצופים בבית. "שיחת היום" נולדה איתכם ובשבילכם, מהמקום שאליו שאפתי להגיע: שיחה. אנחנו חיים בזמנים בהם קשה לנו להגיע להסכמות, ולא פעם אמרתי כאן שלא חייבים, שגם לא צריך כי זה בסדר שאנחנו לא מסכימים.

ניסינו בארבע שנים הללו ליצור את המקום הזה שבו אנחנו לא מסכימים, מתעצבנים, מתלהטים, אבל בסופו גם הולכים להרים לחיים ביחד וסתם לדבר על מה שכואב ומה שעושה לנו טוב. ניסינו ליצור שיח לא ממקום של שנאה, לא ממקום של שמאל-ימין-מרכז, אלא ממקום של חוסר הסכמה שבסופו יוביל להבנה שכולנו אחד. כולנו מקבלים את הטלפון החסום מהבנק ומסננים, כולנו נפגשים במכולת וחסרים לנו שני שקלים בקופה, כולנו תקועים בפקקים בבוקר ומאחרים לעבודה, ובסוף היום כולנו כאן ביחד חווים את הטוב הרע והמכוער תחת כיפת שמיים אחת.

להגיד שהצלחנו? אני לא בטוחה. להגיד שניסינו? זה בטוח. להגיד שלא נפסיק לנסות עד שנצליח? זה בוודאות! כי אני לא ארים ידיים. לא מול שנאה, לא מול הסתה, לא מול פילוג ולא מול גזענות. כי אותי לימדו לא לוותר לעולם על הטוב. ואני לא מוותרת עלינו, אני לא מוותרת לנו, ובעיקר אני לא מוותרת על הישראליות שלנו. על כל גווניה פניה ומכאוביה.

לפני שאני מכבה את האור על הפרק הזה ופותחת פרק חדש, יש לי בקשה קטנה: תאהבו יותר ותשנאו פחות, תרחמו יותר ותתאכזרו פחות, תקשיבו יותר ותצעקו פחות ובעיקר תעשו יותר, הרבה הרבה יותר טוב, כדי שיהיה לרע הרבה הרבה פחות מקום. למה? אתם יודעים את התשובה: כי אף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום. כי כולנו כאן כדי להישאר. כי אין לנו ארץ אחרת.