מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע

בואו נדבר על מצעד הגאווה בירושלים. בימים שבהם הזכות להפגין, אחת הזכויות הבסיסיות בדמוקרטיה, נופלת גם היא לעניין של שמאל וימין, בשעות אלה צועדים בירושלים אלפי בני אדם בגאווה גדולה על הזכות לחיות ולהיות מי שהם. הם לא עולים על משאיות, הם לא רוקדים ברחובות לצלילי בריטני ספירס וביונסה, הם לא חוגגים את מיניותם אלא מקיימים אותה.

ללא צל של ספק, מצעד הגאווה בירושלים שונה לחלוטין ממצעד הגאווה בתל אביב. לא שמצעד הגאווה התל אביבי לא לגיטימי וקיומו לא חשוב, אבל האמת היא שהוא היה הרבה פחות חשוב אלמלא קיומו של המצעד בירושלים.

אולי יעניין אתכם:

אני לא ה"הומו", אני בן אדם

שי גולדן: "חמישית מחיינו אנחנו חייבים ללהט"בים"

נעים להכיר, אני תופעה חדשה ושונה

החגיגות, המוזיקה והצבעוניות בתל אביב, מקבלים את התוקף שלהם לצד הצעדה הירושלמית השקטה. כי בירושלים הצועדים לא באים לחגוג, הצועדים באים להזכיר שהם לא הומואים, שהן לא לסביות, שהן לא טרנסג׳נדרים. הם באים להזכיר לכולנו שהם בני אדם. בני אדם שמפלים אותם כי הם לא נופלים לתוך התבניות האטומות שעליהם חונכנו, בני אדם שלגיטימי לשנוא אותם כי רובנו חושבים שאנחנו ״הנורמלים״ יודעים מה זאת אהבה, ובני אדם שרוצחים אותם כי הם פשוט מוגדרים כסוטים ונכים בפיהם של יודעי תורה חשוכים.

שנתיים עברו מאז ששירה בנקי ז״ל לברכה נרצחה בדם קר במצעד בירושלים, שמונה שנים עברו מאז שקולם של ניר כץ וליז טרובישי שנורו למוות בבר נוער בתל אביב נדם, והרוצח עדיין מסתובב חופשי... ומה קרה בשנים האלה? מדינת ישראל שמביאה לכאן עשרות אלפי תיירים כדי לחגוג את צבעי הגאווה, נצבעת בצבעי צביעות מעוררי גועל כשהיא אוסרת על אזרחים לאמץ ילדים כי הנטיות המיניות הם תנאי סף, וכשבית המשפט העליון מודה שמדובר באפליה, אבל מחזיר את ההחלטה למחוקק המונע משיקול קואליציוני וציני מובהק.

שירה בנקי הייתה בת 16 במותה כשבאה לתמוך בצועדים. ביום מותה אמרו הוריה: ״שירה שלנו המקסימה נרצחה רק בשל העובדה שהייתה נערה בת 16 שמחה, מלאת חיים ואהבה שבאה לתמוך בזכותם של חבריה וכל אדם לחיות לפי דרכם". אם תיכנסו לאתר האינטרנט ״דרך שירה בנקי״, האתר יקבל את פניכם במשפט אחד שצריך להיחקק לכל בן אנוש בראש: ״מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע״