"אם יש לנו כסף לבניית ישובים, יש כסף למחלקה אחת לילדים חולי סרטן"

מזה כמה חודשים שאנחנו שומעים על משבר הרופאים בהדסה. מזה כמה חודשים שאנחנו שומעים על הסכסוך המתוקשר בין רופאי המחלקה ההמטו-אונקולוגית להנהלת בית החולים הדסה. אנחנו שומעים על משבר אמון, הטחת האשמות הדדיות, הנהלה שלא מטפלת בעובדיה כראוי, רופאים עקשנים, משרד בריאות אטום. אנחנו שומעים על אלף ואחד דברים וכבר לא מבינים מי נגד מי ולמה. אבל בתוך כל הסבך הזה יש דבר אחר מאוד ברור: ילדים חולי סרטן והוריהם.

עכשיו אני רוצה שכולם יעצרו לרגע. מישהו מבין בכלל מה עובר על הורה שבנו חולה במחלה הארורה הזאת? מישהו יודע מה קורה לאמא ואבא שמקבלים את הבשורה המרה שהבן או הבת שלהם צריכים לבלות בטיפולים כימותרפיים, במקום להיות עם החברים שלהם בבית הספר? מישהו היה בנעליו של ילד שמרותק למיטתו, חלש וחסר חיות, ילד שצריך להבין מה אומרת המילה המפחידה הזאת, ״סרטן״, ואיך הוא צריך להתמודד איתה?

האמונים על פתרון בעיה מסרבים להבין דבר מהותי: רצונם בגישור ובפשרה לא מעניין אף אחד. מה שהאמונים על פתרון הבעיה הזאת לא מבינים, זה מה זה להיות ילד חולה סרטן. אז אנחנו שומעים על הנהלת בית חולים עם אגו עד השמיים, שר בריאות שפתאום דואג לכספי המיסים וממלמל על כך שאין כסף למחלקה חדשה על אף שלא בדק אפילו פעם אחת את העלויות, וראש ממשלה אחד שמשחק במשחקי קרדיט לרעייתו, כי צר לו לאכזב את חברי הכנסת גליק ונחמיאס-ורבין, אבל שלושה ימים לפני שהם פנו לרעייתו בכתב, היא פנתה אליו שיסייע.

נגיד את זה שוב ובבירור: כל זה לא מעניין! ולא רלוונטי! מישהו כאן צריך להתעשת ולהבין שמדובר פה בילדים! ילדים! ושוב נזכיר, ילדים חולי סרטן. אם יש לנו כסף לבניית ישובים ופינויים, אם יש לנו כסף לבחירות כל שנתיים, אם יש לנו כסף לצוללות שיחליפו את הקיימות, אז אני בטוחה שיש כסף למחלקה אחת לילדים חולי סרטן. כספי המיסים שלנו, מנהיגים לא יקרים, נועדו בדיוק בשביל הילדים האלה. לא כדי לשלם לכם משכורת בזמן שילדים גוססים כאן מבירוקרטיה ממאירה וחולנית.