למה צריך לאיים בהתאבדות כדי לקבל יחס בישראל?

בואו נדבר על מְחָאת הנכים. ואולי גם נדבר על הַנָכות של כולנו. זה כמה חודשים שהנכים זועקים על הקִצבה הזְעומה שהם מקבלים מֵהמדינה, 2,342 אלפּיים שְלוש מאות ארבעים וּשניים שקלים אם להיות מדויקת, וְדורשים לְהעלותה לִשְכר המינימום שעומד על כ-5,000 שקלים בחודש. היום הֶחְריפו הַנָכים את הַמְחָאה וְחסמו את הכניסה לִשְדה התעופה בן גוריון. חלקם אף שפכו על עצמם סוֹלֶר וְאיימו לְהצית את עצמם. בעקבות החסימה נוצרו פקקים שֶהִצליחו לעורר את זעמם של הנהגים. כן, אנשים התעצבנו וְקיללו כי הם ישבו בְּרִכבָּם וְהִמתינו שֶהַנָכים יזוזו מֵהכביש וְילכו לנהל את המאבק שלהם במקום אחר, כזה שלא מפריע לנו לְהמשיך עם החיים שלנו.

כן, אני מבינה שזה לא נעים לְהיתקע על הכביש בדרך לעבודה, לא נעים לאחר לפגישה, לא נעים לאחר לטיסה. הכול מובן. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב כמה לא נעים להיות נכה במדינת ישראל? האם עצרנו לרגע להבין לָמה בן אדם צריך לְהגיע למצב שהוא שופך על עצמו סולר וּמאיים להתאבד כדי שמישהו יתייחס אליו ויבין שהוא לא יכול להתקיים מ-2,342 מֵאַלפּיים שְלוש מאות ארבעים וּשניים שקלים בחודש? עד מתי הנכים ימשיכו לצעוק וּלְהפגין כדי שיקבלו מענה? עד שמישהו מהם ידליק גפרור ואז תבינו? הרי משה סילמן עשה זאת ב-2012, וּמי זוכר אותו? מי עשה משהו כדי להוציא כאן אנשים מֵהעוני?

אם נָכֵה ישרוף את עצמו, הוא והמְחאה שלו יישארו חרוכים על הכביש. לא רק שלמנהיגים כאן לא אכפת, גם אנחנו הפכנו לִהיות אַפָּאתיים וּבִמקום להצטרף לַמְחאה, אנחנו מתלוננים על המצב, אבל מֵהבית או מֵהאוטו הממוזג, ועל הדרך מקללים את אלה שנלחמים גם בשבילנו כי הם פשוט מפריעים לנו בדרך.

אז הנה תזכורת קטנה: לפני שֶהִצית את עצמו הִקריא משה סילמן ז״ל מכתב: "מדינת ישראל גנבה אותי וְשדדה אותי, הִשאירה אותי חסר כלום אני מאשים את מדינת ישראל, את ביבי נתניהו וּשטייניץ, על ההשפלה שהאזרחים המוּחלשים עוברים יום יום, שלוקחים מֵהעניים ונותנים לעשירים וּלְעובדי המדינה... אין לי כסף לִתרופות וּלִשכר דירה ואין לי בכלל להתחיל את החודש לאחר ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא ועד גיל 46 עשיתי מילואים. וַאַני לא אהיה חסר בית. לכן אני מוחה כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי וְשֶׁלִּכְמוֹתִי". אתם זוכרים את משה סילמן? עכשיו השאלה מי הבא בתור