"אני לא יודעת איך יצאתי שפויה מהכלא והצלחתי לעמוד על הרגליים. אלוהים שמר עליי"

זה היה סיפור שעורר הדים והוביל למאבק ציבורי נרחב: דלאל דאוד, אז צעירה בת 26, הייתה בסך הכול ארבעה ימים אחרי לידת בנה השני כששוב ספגה מכות, השפלות וקללות, רק שבפעם הזו, כשגם התינוק נכנס למעגל האלימות, היא נשברה. הפעם, דאוד - שהתלוננה לא פחות מ-26 פעמים במשטרה נגד בעלה מבלי שבאמת קיבלה הגנה או מענה למצוקה שלה - לקחה את החוק לידיים. היא נתנה לו כדור הרגעה שהרדים אותו לנצח ומכאן הדרך להרשעה ברצח הייתה קצרה.

לכתבות נוספות:

• ללא גבולות VOD | פרק 5: המקדש השלישי
• "תא המעצר הוא חדר מלוכלך בצורה היסטרית"
• טענות קשות נגד שירות בתי הסוהר: "נהג של שב"ס דרס והעיף אותי"

לאורך השנים היא פנתה לא פעם לוועדת השחרורים בבקשה לקצר את מאסר העולם שנגזר עליה, אך סורבה שוב ושוב. רק כעבור 18 שנות מאסר אותן העבירה בכלא נווה תרצה היא קיבלה את מבוקשה ויצאה לחופשי. כעת, שלוש שנים אחרי, היא מבקשת לספר את הסיפור שלה ושל עוד עשרות נשים שנכלאות ונותרות ללא כל עזרה ותמיכה נפשית. היא חוזרת לרגע שבו נכנסה לכלא, כאובה מהלידה, כועסת על המדינה. דבריה של דאוד יובאו גם בפרק הבא של "ללא גבולות", שישודר ביום שני ברשת 13. 

 

"זרקו אותי למאסר כמו כלב"

 

"בדיוק היום קיבלתי את תיק החנינה שהגשתי בעבר. ראיתי בו את כל מסמכי האשפוז שלי בבתי החולים וזה עשה לי רע בתוך הנשמה", מספרת דאוד בפתח שיחתנו. "שמרתי אותו רק כי אני יודעת שיום יבוא ואשתמש בו לטובת נשים אחרות. קשה לי עם העובדה שכולם - הרווחה, המשטרה, בית הדין השרעי ובתי החולים, פשוט כולם הכירו את הסיפור שלי ולא עשו שום דבר. אני לא יכולה להסתכל על התיק הזה אפילו, זה מציק לי".

כמעט 30 שנים חלפו מאז המקרה שלך וההתעלמות נשארה אותה התעלמות. 
"נכון. תראי את הבחורה שנרצחה בלוד. היא התלוננה במשטרה ורצו להכניס אותה למקלט. למה שבעצם לא יכניסו את בעלה לכלא? כל יום הוא היה מאיים עליה והם ידעו את זה. המשטרה אשמה בכל מקרי הרצח שבהם הנשים התלוננו ולא עשו כלום עם התלונה שלהן. סלחי לי, אבל השופטים יותר גרועים מהמשטרה. הם משחררים את הבעלים המכים - ואז הם הולכים לרצוח. אני מאוד מתוסכלת מהדבר הזה".

אז כן, יש לה בטן מלאה על המשטרה, על מערכת המשפט ואפילו על הביטוח הלאומי ("איך זה שהם לא עוזרים לי?"). אבל מעל הכול היא יוצאת נגד שירות בתי הסוהר, וכשהיא משחזרת את ימיה הראשונים מאחורי סורג ובריח היא נשמעת טעונה במיוחד: "נכנסתי למאסר ארבעה ימים אחרי שילדתי וזה לא ממש עניין אותם. דחפו אותי כמו כלב. לקחו אותי מהכפר וזרקו אותי לבועה, לעולם אחר לגמרי, מבלי שאפילו ראיתי פסיכולוג".

באמת לא קיבלת שום תמיכה של איש מקצוע?
"לא, איזה. אנחנו (האסירות) היינו מטפלות ותומכות באסירות האחרות. אין פסיכולוג בכלא. יש רק פסיכיאטר שמגיע פעם בחודש ובזה נגמר הסיפור. את יודעת, לפני כמה שבועות הרציתי בפני סטודנטים למשפטים. סיפרתי להם על הכלא והם היו בהלם. הם הלכו עם זה לשר המשפטים והוא בעצמו לא יודע מה הולך בכלא. זה מקום מאוד אכזרי, אני אומרת לך, במיוחד לנשים".

אמרת בעבר שהיית צריכה ללמוד את הראש של העברייניות כדי לשרוד. 
"בואי נתחיל מזה שעד שנכנסתי לנווה תרצה לא ידעתי שיש דבר כזה בית סוהר לנשים. לא ידעתי מה זה סמים, מה זה סיגריה - ובכלל לראות אישה שמעשנה היה לי מוזר. עם הזמן, למדתי לעשות מה שהעברייניות רוצות כדי שלא יפגעו בי. כלי ההגנה שלי היה להראות שליטה, הראיתי שיש לי כוח כדי שאף אחת לא תתקרב אליי ולא תעשה לי משהו רע".

יש הפרדה בין האסירות? נניח, אם מגיעה מישהי מפורסמת, היא מקבלת תנאים טובים יותר? 
"לא. אין איפה ואיפה. מבחינת שב"ס כולן אותו דבר. מה שכן, אסירות שמגיעות עם כסף יכולות לשלם לאסירות אחרות בסיגריות, נניח, ואז הן חיות כמו מלכות. כשציפי רפאלי יצאה מהכלא היא סיפרה שזו הייתה עבורה 'קייטנה', אבל אני לא יודעת על מה היא מדברת. קייטנה? לא יודעת".

את רוב מאסרה העבירה דאוד באגף סביון, שם, לדבריה, שוהות כל האסירות שלא צורכות סמים. "נווה תרצה הוא כלא ישן נושן. היו מלא פרעושים, ג'וקים וחתולים. את יודעת שאפילו אין שם חצר? ישבתי באגף הזה עשר שנים ואחרי ששוחררתי הלכתי לטפל בראייה שלי. עשר שנים לא ראיתי אור שמש, כך שהפנים שלי התרגלו לצל וכשיצאתי לחופשי - יצאו לי פצעים. את לא מבינה מה קרה לי בפנים, הלכתי לטיפול".

 

"לפעמים אני מעדיפה להיות בבית הסוהר ולא בחוץ"

 

כבר כמה שנים שהיא משוחררת אבל החיים מחוץ לכותלי הכלא קשים הרבה יותר מכפי שבכלל יכלה לדמיין. "יש המון אסירות ערביות שחוזרות למקום האלים שממנו הן באו כי אין להן ברירה", היא אומרת. "השעה עכשיו 21:30 והרגע נכנסתי הביתה אחרי 12 שעות עבודה. זה לא ייאמן איך אני עובדת בשביל לחיות. ואת יודעת מה? בכלא הייתי נחה. בחוץ אין לי שקט".

"איך מצפים מאסירה משחוררת להתקיים עם 6,000 שקלים בחודש? אני צריכה לשלם שכר דירה, ארנונה, חשמל, מים, אוכל. מאיפה אביא את הכסף אם לא אעבוד בשתי עבודות? אני עובדת קשה ומתעייפת. לפעמים אני אומרת, 'יאללה, אני מעדיפה להיות בבית הסוהר ולא בחוץ'. את מאמינה שאני אומרת את המשפט הזה?".

מילים קשות.
"החיים בחוץ מאוד קשים ואין לי שום עזרה. אני, שעברתי דרך ואני סמל לאסירות אחרות, עובדת, מלמדת ועושה הכול - אבל אני אפילו לא יכולה לראות את הילדים והמשפחה כמו שצריך. אני מצליחה לנסוע לצפון רק פעם אחת בחודש, פשוט אין לי זמן. בחיים לא האמנתי שאשתחרר ולא יהיה לי זמן. אני רצה מפה לשם, אלה חיים את חושבת? לא, אבל יש לי כוחות".

בטח כשהיית בכלא ציפית לצאת לעולם אחר.
"לגמרי. אמרתי, 'וואי, איזה עולם יש בחוץ', אבל יצאתי ישר לקורונה. הכול נסגר ומאז שיצאתי מהכלא אין תנאים. החיים קשים. אחרי הכלא את עוברת להוסטל, ומשם משתחררת ואומרים לך ביי. לא שואלים עלייך אפילו. למדינה אין כלים לתת לאסירה משוחררת - במיוחד לא לכזאת שישבה על אלימות. החיים בחוץ לא קלים, בפנים יותר קשה אבל שם לפחות יש את התקווה. יש פנטזיות לעולם אחר".

מי היה לצידך כשהשתחררת?
"חברות שלי ואישה שליוותה אותי. המדינה לא עוזרת לאסירות משוחררות ואני שואלת למה? אני עשיתי שינוי מקצה לקצה, רציתי לבנות את החיים שלי מחדש ועד היום אני מספרת בהוסטל לאסירות משוחררות איך קמתי על הרגליים. אני רוצה שהן יהיו כמוני אבל זה מאוד קשה. אפילו עברתי אירוע מוחי שמונה חודשים אחרי השחרור".

וואו.
"כן, ואחרי המקרה הזה אמרתי לעצמי, 'יצאתי בשביל לחיות'. החלטתי לקבל את המצב כמו שהוא וככה הצלחתי לשרוד עד שקיבלתי כאפה. גם עברתי תאונת דרכים, ישבתי שלושה חודשים בבית ואף גוף לא עזר לי בכלל. זה היה מאוד עצוב וקשה. חשבתי שהעולם הוא אחר".

 

"רוצה להיות שם בשביל אנשים אחרים"

 

בעוד כמה שבועות היא תצטרף לארגון "שוברות קירות" במטרה לסייע לנשים כמותה שהשתחררו ללא כל ליווי ותנסה להעניק להן מעט תמיכה. "אני רוצה שכשהן יצאו מהכלא תהיה מישהי שמלווה אותן. אני לא זכיתי לליווי כזה, ויצאתי לחיים אכזריים בחוץ. עם כמה שהיה לי קשה בחיים, אני רוצה להיות שם בשביל אנשים אחרים. אני רוצה שהן יקבלו את מה שמגיע להן".

חשוב.
"אני אומרת תודה לאל שאני בריאה ושלמה ויכולה לעבוד וללכת. עד היום אני לא יודעת איך יצאתי שפויה והצלחתי לעמוד על הרגליים. אלוהים שמר עליי".

***

משב"ס נמסר בתגובה: "בית סוהר 'נווה תרצה' הוא מתקן ייחודי להחזקת נשים. מועסק בו צוות רב מקצועי מסור הכולל סוהרי ביטחון, עובדים סוציאליים, קציני חינוך, מורים, צוותי רפואה, מתנדבים, פסיכיאטר ופסיכולוג. בבית הסוהר ניתנים לאסירות מגוון מענים שיקומיים המתואמים לצרכיהן וכוללים בין היתר השלמת השכלה, תעסוקה, הכשרה מקצועית, טיפול מותאם עבירה, מענה ייחודי לתחום ההורות ופעילות פנאי.

"שב"ס עושה כל שניתן לאחזקה מיטבית של המקום. כמו כן, בכל אגף ישנה חצר והאגפים פתוחים מרבית שעות היום, על כן טענת האסירה כי לא ראתה אור שמש מופרכת מיסודה. מבלי לפגוע בפרטיותה, נציין כי במהלך שנותיה בכלא שולבה האסירה במערכי שיקום רבים ובכלל זה הכשרות מקצועיות, טיפול ייעודי בתחום האלימות, השלמת השכלה וכן לקחה חלק בפרויקט תיאטרון קהילתי".