קניית צורב

פתיחה - ת

ונפתח בבשורה משמחת: מחירי הדיסקים הקשיחים הולכים ויורדים בזמן שנפחם הולך ומתרחב. נפחים כדוגמת 160 ג'יגה, שנשמעו דמיוניים עד לפני כשנה, הופכים לאיטם לסטנדרט מקובל, וקרוב לודאי שיהפכו לבדיחה של מחר. בעולם שבו הגודל קובע, ניתן היה לצפות שה-CD המוכר לנו ילך ויעלם, ייאסף אל אבותיו הדיסקטים. ככלות הכל – מה הם 700 מגה לעומת הנפחים העצומים של הדיסקים הקשיחים? גם דיסק DVD, על 4.7 הג'יגה שבו, משול למדשאה קטנה לעומת המרחבים שמציע לנו הדיסק הקשיח.

אולם המציאות היא שחתיכות הפלסטיק העגולות הללו הולכות להישאר עימנו עוד הרבה זמן. אין בנמצא שום פיתרון טכנולוגי אחר שיכול להציע לנו את הגמישות, היעילות, הניידות והעמידות שמציע לנו הדיסק, במחיר נמוך כל כך.

צורב זה לא מקצוע, זו דרך חיים

עד כמה שהיינו רוצים, לא ניתן להכניס את דיסק האוסף של "כוכב נולד 2" לכונן התקליטורים הרגיל ופשוט לכתוב עליו. בשביל להכין דיסקים המלאים במיטב הגיבויים החוקים של הסרטים, המוזיקה והתמונות שלנו אנו זקוקים לצורב (Burner). האינטרנט המהיר הביא לעלייה חדה בביקוש לצורבים, מסיבה שאינה ברורה לחלוטין (הרי כולנו שומרי חוק), וזה בתורו, הביא לכך שהשוק מוצף כיום בעשרות סוגי צורבים במחירים נמוכים השווים לכל נפש.

ההיצע הרחב מקשה על הקונה הביתי לבחור את מה שמתאים, ועלול לגרום לו להתפתות ולקנות את הצורב הראשון שמוצע לו. כל מי שיפתח עיתון ייתקל בסופו של דבר בפרסומי חנויות המחשבים: הן נוטות להדגיש את מה שמוכר (משפטים מרשימים כגון " P4 Prescot 3.2Ghz HT 1MB Cache" או "מחשב סופר מהיר מיוחד למשחקים"), ולא לחשוף פרטים על הרכיבים האחרים המותקנים במחשב ("צורב 40X", לעיתים בלי לציין אפילו את שם היצרן). האם הייתם רוכשים מכונית שהדבר היחיד הידוע עליה הוא המהירות? כמובן שלא.

יותר מזה, הניסיון המר מלמד שאין כמעט דבר יותר מתסכל מצורב רע. צורב שלא קורא דיסקים כראוי, הורס כל דיסק עשירי או גרוע מכך: צורב מידע שהולך לאיבוד תוך זמן קצר. דבר שעלול לגרור עימותים פיזיים עם המחשב. צורב מאיכות נפשעת יכול גם להתיך את המחשב - פשוטו כמשמעו.

איך צורב פועל

לפני שנפנה לתהליך הקנייה, נקדיש מעט זמן לחשיפת המנגנון האחראי לפעולת הצורב.
כל פיסת מידע בעולם הדיגיטלי מיוצגת ע"י הספרות 0 ו-1. אם נצרף מספיק 0 ו-1 נוכל להרכיב כל קובץ בעולם. כל דיסק מורכב ממספר שכבות, כאשר העיקרית שבהן היא שיכבה מתכתית (זהב, כסף או אלומניום) אשר בה מוטבעת רצועה ארוכה עם בליטות. מסביבה ישנן שכבות של פלסטיק המגנות עליה. פעולת הקריאה נעשית ע"י קרן לייזר הפוגעת בשכבת המתכת ומוחזרת (או לא מוחזרת ממנה) לעבר חיישן קריאה. פגיעה בבליטה אינה מחזירה אור, ומייצגת את הספרה 0, והשטח המישורי המחזיר את האור מייצג את הספרה 1.

בדיסקים הניתנים לצריבה חד פעמית נעשה שימוש בשכבה דקה של כימיקל הדומה לדיו אשר במצבו הרגיל מאפשר ללייזר לעבור דרכו ולפגוע במתכת. על ידי חימומו הוא הופך לאטום, ובכך מדמה את הבליטה בתקליטור הקנוי. דיסק הניתן לצריבה מספר פעמים מכיל חומר אשר יכול לעבור ממצב שקוף לאטום ע"י חימום עם הלייזר, ובכך מאפשר מאפשר לכתוב ולמחוק את המידע שוב ושוב (עד כ-1000 פעמים).

דיסק DVD, פועל בצורה כמעט זהה, עם שני הבדלים עיקריים. הראשון הוא שימוש בבליטות קטנות יותר ובקרן לייזר צרה יותר המאפשריים לאחסן עליו כמות גדולה יותר של נתונים. בנוסף ניתן לצרוב את המידע לא רק בשכבה בודדת, כי עם בשתי שכבות, וגם בדיסקים מסויימים בשני צידי הדיסק. הדבר נעשה על ידי שימוש בשכבה מחזירת אור שקופה למחצה, המאפשר ללייזר להתמקד בשכבה הפנימית יותר.

ממבו ג'מבו - מושגים בסיסיים

כעת נסביר מספר מושגי יסוד בתחום הצורבים שיעזרו לכם להבין במה מדובר.

הדיסקים (תקליטורים, בעברית תקנית) הריקים שאנו צרובים על גביהם נקראים מדיה לצריבה או מדיה, בקיצור. בתחום המדיות נהוג להבחין בין CDR (שפירושו CD Recordable), שניתן לצרוב עליו פעם אחת בלבד, לבין CDRW (או CD ReWriteable) שניתן לצרוב על גביו מספר פעמים. אותן סיומות תקפות גם לתקליטורי DVD; מדיית DVDR עליה ניתן לצרוב מידע, ולא למחוק ודיסק DVDRW הניתן לכתיבה ולמחיקה.

להבדיל ממדיות לצריבה, תקליטורי המוזיקה שאתם קונים בחנות, או סרטי ה-DVD שאתם משכירים מוטבעים על גבי דיסק לקריאה בלבד הנקרא CD-ROM ו-DVD-ROM.

מדיית CDR/W מגיעה בנפחים של בין 650 ל-800 מגה (כאשר קיימים גם נפחים גדולים יותר אשר השימוש בהם תלוי בצורב שברשותכם וקיימים גם נפחים זעירים של 2-185 מגה ע"ג תקליטורים קטנים וכאלה המכונים "כרטיס ביקור" בגלל צורתם). בדרך כלל מצוין לא רק הנפח במגה אלא גם בדקות – הכוונה לאורך הכולל של שירים בפורמט של דיסק מוזיקה שיכול הכונן להכיל. 650 מגה שווים ל-74 דקות, בעוד ש-700 שווים ל-80 דקות.

מדיית DVDR/W קיימת בנפחים של 4.7 ועד ל-8.4 ג'יגה (בעבר היו קיימים גם תקליטורים בנפח 3.95 ג'יגה) ובעתיד גם קרוב ל-20.

דיסק רגיל מכיל כאמור כ-650 מגה. מכיוון שזה לא הספיק להרבה אנשים, הצליחו היצרנים לדחוף עוד ועוד מידע על ידי ביצוע הצריבה בכל מיני אזורים בקצוות הדיסק. שיטה זו, בה שומרים מידע בכמות העולה על התקן המקורי נקראת OverBurn. מרבית הכוננים החדישים יודעים לבצע זאת עד לגבול ה-800 מגה. תקליטורים בנפח של 900 מגה גם קיימים, אבל לא כולם יודעים לצרוב ו/או לקרוא אותם. אם זה חשוב לכם (ואין לכם צורב DVD) - כדאי לגלות מה יכולות הצורב שלכם בתחום.

כדי להתקין את הצורב במחשב שלכם, אין בדרך כלל צורך בדרייברים: בתוך הכונן עצמו מצויה תוכנה קטנה הצרובה על רכיב זיכרון ונקראת Firmware (או קושחה בעברית), והיא זאת שקובעת כיצד הצורב יעבוד. כפי שנסביר בהמשך, כדאי להקפיד על שימוש בגרסה האחרונה של ה-Firmware.

עוד מושגים ומאפיינים שיעזרו לכם בעת הרכישה נבאר בהמשך.

פיסקת סיום, מעבר לחלק 2

כעת, שאתם מכירים קצת יותר טוב את הצורבים ואת השפה בה משתמשים כדי לתאר אותם, אפשר לעבור לחלק המרכזי של המדריך, והוא הקניה.

בחלק השני נחליט מה הצרכים שלנו, נבחר מספר דגמים של צורבים, נערוך השוואה ביניהם ונמצא ברשת המלצות של מי שיודע הכי טוב: מי שיש לו כזה.

לחלק השני של הכתבה