מיכל ינאי עושה את ווגאס

״את רוצה להופיע ביום העצמאות בווגאס?״ שואלת אותי עדי הימלבלוי בנונשלנטיות בארוחת בוקר אצלנו באיזו שבת בבוקר. ״מה?״ אני נחנקת ״מי, מה, למה...?״

״שאלו אותי אם אני רוצה להופיע, ובקשו שאברר גם איתך. נראה לי שיהיה מגניב אם נופיע יחד.״
חודשיים אחרי מצאנו את עצמנו עם שני בעלים ושני תינוקות על המטוס לווגאס. אבל עוד קודם לכן היו דיונים ארוכים ומורכבים בבית. ״אמא״, אמרה בקול חמור אלכס, הבת שלי, ״אני באמת לא מבינה למה אני לא יכולה לבוא״.

״כי אין לילדים מה לחפש בווגאס״, עניתי בקשיחות ומיד הוספתי, ״וגם כי אנחנו נוסעים רק לחמישה ימים, את שונאת לטוס וזו טיסה ממש, אבל ממש ארוכה״.

איכשהו כשכבר הרגשתי שהצלחתי במשימה, הגיע בריצה אחיה הקטן עם חיוך ממזרי ואמר: ״אבל אני אוהב לטוס, ואני אוהב אותך, ואני לא מוכן שתלכי, וחוץ מזה מי ישאר איתנו?״

״סבתא תהיה אתכם״, אמרתי בהתלהבות. ״תעשו כיף חיים, תלכו לישון מתי שיבוא לכם״. אבל יהלי התעקש, ״שסבתא תטוס! אני לא מסכים שתלכי וזהו״.

בלית ברירה, התחיל מסע שכנוע שווגאס זה מקום מעאפן, שלפני שהם בכלל ישימו לב כבר נחזור, ושהרבה יותר משתלם להם לא להגיע כי מי שנשאר בארץ מקבל יותר מתנות ממי שנוסע לחו״ל.

האמת, שרוב הפעמים שבהם אנחנו מתלבטים אם לקחת את הילדים אתנו לנסיעות או לא, מסתיים בלקחת אותם. גם אם הם עוד קטנים ולא יזכרו כלום, החוויה של הביחד, לדעתי, נצרבת בגוף, וזה מה שחשוב. תמיד אנחנו רואים קפיצות גדילה רגשית אצלם אחרי נסיעה משותפת, וזה אושר גדול.

לא יעזור - בחיי היום יום בין עבודה, טלפונים וסידורים אנחנו מצליחים רק ״לגנוב״ אותם לכמה רגעים בבוקר ובערב אבל לא באמת מצליחים להיות איתם ורק איתם. טיולים הם המקום של הביחד הכל כך חשוב הזה. כמה ימים של להזכיר כמה התגעגענו להיות משפחה וכמה נעים וכיף, גם אם מתווכחים או לא מסכימים על הכל.

רק שהפעם היה ברור שזה טיפשי. הנסיעה נפלה על תקופת בית ספר, הטיסה אורכת נצח וגם, בסוף לא נוחתים בחוף ים, אלא בסוג של לונה פארק לגדולים - מקום שבאמת ילדים לא ממש מבינים את משמעותו וגם לא ממש רצויים בו.
רק את קטני היה ברור שלוקחים. אין מצב לעזוב תינוק בין חודשיים וגם אין סיבה. האמת שזה גיל מושלם לנסיעות. ממש ״חבילה הגיעה״. אין לו ג׳ט לג, כי ממילא הוא 24/7 ישן/אוכל/משחק/ישן/אוכל/משחק וחוזר חלילה. נכון שאסור להכניס תינוקות לקזינו, אבל הודות לפייסבוק מצאתי בייביסיטר חמודה ששמרה עליו ושחררה אותנו בלילות.
ווגאס הייתה טובה אלינו. כמובן המון סיורי אוכל - בן לפני כל נסיעה עושה הצלבות של שבועות בין גולשים, אתרים, ממליצים ומבקרים ואנחנו יוצאים תמיד מצוידים ברשימות אינסופיות.

גם ההופעה של עדי ושלי מול הקהילה היהודית-ישראלית בווגאס היתה כיפית. אבל, החשוב מכל הוא ששוב הרווחנו קפיצת גדילה של אחד הילדים. נסענו עם תינוק שעושה חיוך ספק רצוני ספק לא, וחזרנו עם ילד שצוחק צחוק מתגלגל ולא מפסיק לגרגר ולהשמיע מלמולים וקולות.

בן מגיע הביתה כל יום ממש מאוחר וגם אז בדרך כלל נשאב לגדולים, שמנסים לנצל כל דקה פנויה שלו בבית. אז נכון ששישי-שבת יש לו יותר זמן לקטני, אבל זה לא באמת מספיק. פתאום הוא היה איתו כל יום כל היום בבונדינג שאין לו תחליף.

גם לזוגיות שלנו זה היה נחוץ - הריון, לידה, שלושה ילדים קטנים בבית. אנחנו בתקופה עמוסה ומתישה ואיך לומר בעדינות: גם הלילות הלבנים של ההתחלה לא ממש מטיבים איתנו או מוציאים ממנו את הטוב שבנו.
במהלך השבוע בסביבות 10 בערב אנחנו כבר פוזלים מול הטלוויזיה, הראש נשמט פעם בכמה דקות ואז אחד מאתנו מעז לומר ״לישון?״. כי עוד רגע קטני יצטרך לאכול ואז שוב, והנה עוד לילה לבן לפנינו. אז נכון שזה זמני אבל גם לנו הנסיעה הזאת היתה חשובה בשביל להיזכר.

בחמישה ימים דחסנו הרבה אוכל, הופעה אחת וקצת שופינג. שיפצנו את הזוגיות, השקענו בקטני וכשחזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים, הילדים עשו לנו פרצוף שהבהיר שהם הסתדרו מעולה בלעדינו ולמעשה חבל בכלל שחזרנו.
אז כמה המלצות מגניבות לווגאס תוכלו למצוא באינסטגרם שלי, ואם בא לכם קצת יותר מפורט תכתבו לי למייל ואשלח לכם ערימה של המלצות מבן בכיף. בעיקר על מסעדות סודיות ומשובחות.

נ.ב. אל תגלו לילדים שלי אבל בווגאס, כמו בכל אמריקה, יש כמובן גם מלא אטרקציות מהממות לילדים. אז אם בכל זאת אתם מגיעים לווגאס עם ילדים יש את חנות m&m הגדולה, מתקן היסטרי שנקרא big shot שבו אתה נופל מאות מטרים במהירות האור ממגדל סטראטוספר, יש מוזאון מדע לילדים, אפשר לשוט בגונדולה במלון ונציה, לבקר ולאכול בחנות השוקולד המופלאה של הרשי, מוזיאון מאדאם טוסו, קארטינג ליד קאזינו פאלם, אקווריום כרישים, רכבת הרים פסיכית במלון ניו יורק ניו יורק ועוד. באמת חבל שלא באו אתנו.