בעד ונגד: לאפשר לילדים לצפות בתוכניות ריאליטי?

בעד

הילדים שלי צופים בתוכניות ריאליטי. אני לא מונעת זאת מהם. להיפך - אני בעד כי אני בעצמי מחבבת מאד את תוכניות הריאליטי ובמיוחד את 'האח הגדול'.

 

כמובן שיש סדרי עדיפויות ומציבים גבולות אצלנו בבית: הילדים יודעים שיוכלו לצפות בתוכניות רק לאחר שסיימו להכין שיעורי בית, אכלו והתקלחו.

לרוב הם צופים בתוכניות בחדר שלהם, אבל הם לא מסמסים למתמודדים, כי האפשרות לסמס חסומה בטלפונים שלהם.

 

אמנם אני אמא מקלה, אבל אני לא רואה שהתוכניות פוגעות בילדי או מדרדרות אותם. הם לא מקללים או נעשים אלימים בגלל הריאלטי. בסך הכל, הם אוהבים את התוכניות ונהנים לצפות בהן.

 

נכון, יש גם דברים שליליים ומשתתפים בהן לפעמים אנשים שמתנהגים בגסות, כמו במקרה של שי חי שבעט במיצג האמנות. הילדים היו המומים מההתנהגות שלו. אבל זה לא משפיע עליהם לרעה, הם לא לומדים לקלל או להתנשא על אנשים בגלל הצפייה בתוכנית, וכשזוג מתנשק על המסך או יש עניינים מיניים הם מסובבים את הראש במבוכה.

כמוני, גם הילדים שלי מבינים שאלה לא החיים האמיתיים ושזה רק משחק בטלוויזיה.

 

הרבה אנשים נוטים להאשים בהכל את הטלוויזיה. אבל אני חושבת שילדים לא אמורים ללמוד מהטלוויזיה והיא גם לא נועדה לחנך אותם, זה התפקיד של ההורים.

 

למשל, תוכנית כמו 'המירוץ למיליון' מרתקת את הילדים. אופק מעריץ את המשתתפים בתוכנית בגלל המשימות שמאתגרות אותם וגם מאתגרות אותו, כי גם לו יש אופי כזה.

אופק חולם להיות שחקן. בשבוע שעבר הוא עשה אודישן לסדרה 'אלישע' ובעבר הוא דגמן ל'דלתא'. הפרסום ולהיות על במה מחזקים את הביטחון העצמי שלו.

 

אוראל, הבן הקטן, אוהב לצפות בשבת בשידור חוזר של 'בית הספר למוסיקה'. הוא מת על זה.

עדן אוהבת לצפות איתי ב'אח הגדול'. זה כיף משפחתי.

יכול להיות שהאהבה של הילדים לריאליטי קשורה אלי. אני ממש רוצה להיכנס לבית 'האח הגדול'. בא לי לחוות את החוויה מבפנים, בתוך הבית. גם לי יש יצר פרסום.

 

קרין בן עמי (40), מנהלת צהרון, נשואה ואמא לשלושה ילדים עדן, 13, אופק, 11, אוראל, 7.5

 

נגד

קוראים לזה 'תוכנית ריאליטי', אבל האם באמת זאת המציאות? האם תוכניות כמו 'הישרדות' או 'האח הגדול' משקפות את המציאות, והאם זו המציאות אליה רצוי לחשוף ילדים רכים ולהטמיע בהם את הערכים שלהן?

כידוע, בתוכניות ריאליטי כל האמצעים כשרים כדי להשיג את המטרה. זה אומר להפיל ולרמוס מישהו כדי לעלות למעלה על 'גופתו' ועל חשבונו, ולנהל תחרותיות מניפולטיבית.

 

תוכניות הריאליטי מוצפות בסודות ושקרים, כוחניות, עבודה בעיניים, צביעות, זיוף, ויכוחים אלימים, חוסר הקשבה ובוגדנות. כל אלה ועוד יוצרים לנגד עיני הילד עולם מעוות שבו הכל נזיל, נטול  אמון וביטחון.

נכון, זה ידוע - כדי שהרייטינג לא יצנח מוכרחים לייצר אקשן בטלוויזיה מחשש שהצופים ישתעממו ויברחו לערוצים אחרים.

 

כשמדובר בילדים רכים צריך לשאוף לחנך אותם על ערכים שונים: תחרות, אבל שתהיה תחרות הוגנת, מצוינות אישית מבלי לבטל אחרים, לדעת שיש מקום לשני ועוד.

אלא שבתוכניות ריאליטי כידוע אין מקום לכולם, רק אחד מגיע ליעד כדי לזכות בתחרות.

ילדים שצופים בהן לומדים בין היתר שאין צורך בתהליך כדי להשיג את המטרה, שהכל קורה צ'יק צק והנה, עובדה שאפשר להגיע לפסגה בתוך 60 שניות.

 

החשיפה לתוכניות הריאליטי עלולה גם לסכן את הילדים. כידוע, לילדים יש נטייה להעתיק ולחקות התנהגויות של הגיבורים והם עלולים ללמוד איך לרמוס מתחרים אחרים כדי לשפר את מעמדם, לעשות חרם על חבר בבית ספר, או לנהוג כך עם האחים שלהם למול ההורים. גם לקפוץ ממקום גבוה, או להיכנס למטבח לבד להדליק אש כדי לבשל.

המלצתי להורים - להיות מודעים לעובדה שעד הגיעו לגיל ההתבגרות החשיבה של הילד מאד קונקרטית. עדין אין לו יכולת לחשיבה מורכבת שמאפשרת לו להבין ש'הישדרות' זה רק משחק, שאנשים הם לא חלק משבט ושבט אינו משפחה. ילדים צעירים מבינים דברים כפשוטם.

 

ילדים מתקשים גם להכיל מראות קשים של התמוטטות רגשית בשידור או אכילת ג'וקים ועוד.

אני גם מתנגד להשתתפות ילדים בתוכניות ריאליטי, כולל 'תוכניות רכות', כמו 'בית ספר למוסיקה'.   גם שם המתח והלחץ גדולים. הילדים נדרשים לעמוד מול מצלמה, להצליח, לנצח. לעתים מדובר בגחמה של ההורים שהילד חש צורך לרצותם ולעמוד על הבמה טרם זמנו.

 

הורים רבים עייפים ומתייחסים לטלוויזיה גם כאל בייביסיטר שמעניק להם קצת שקט. אלא שאז הילדים נחשפים טרם זמנם לתכנים שהם אינם בשלים להבין.

לעתים הפרובוקציה בתוכניות הריאליטי היא פורנוגרפיה של אינטליגנציה רגשית וחברתית ויחסי אנוש שליליים.

 

הכותב הוא גדי רוזן, מטפל ומאמן משפחתי, מלווה משפחות ויחידים בתהליכי שינוי