ילדים הם שמחה (כשהם ישנים)

בשנה האחרונה, אם תשאלו אותי מה שלומי, סביר להניח שתקבלו אחד מהשניים: נהמה בליווי נביחה קצרה הכוללת את המילה "עייפה", ולחלופין הנהון איטי ואת המילה "רגיל". שתי התשובות, תלויות כמובן בכמות שעות השינה, שהצטמצמה פלאים מאז שנולד הבן הקטן שלי. מצב הצבירה שלי הוא עייף, יותר או פחות, תלוי ביום ובשעה אבל באופן עקרוני - אני פשוט עייפה.

 

בתחילת הלילה אני עוד מנסה להרדים אותו בחדר שלו, מעל המיטה. בהתעוררות השנייה אני כבר על כסא הנדנדה בצד השני של החדר. מהשלישית והלאה זה כבר עובר לספה בסלון ואם אני כבר ישנה (פחחחח), אז הקטן יונק בשכיבה בפוזות מגוונות ונרדם עלי, לצדי או למרגלותי, אחרי שהפגין בסשן מרשים את כלל היכולות הווקאליות והמוטוריות שלו.

 

"עם יועצת שינה כבר דיברת"? בטח תשאלו. דיברתי? קראתי כל פוסט, מאמר ומניפסט, צפיתי בתוכניות בוקר וחרשתי קבוצות ייעודיות בפייסבוק. מה שיש להן להגיד אני יודעת. כמה חבל שעל הבן שלי - שום תורה לא עובדת. ניסיתי את שיטת הרם הורד, שיטת חמש הדקות, ניסיתי לשבת ליד המיטה, לדבר איתו, לא לדבר, ליצור קשר עין ולשתוק, לא ליצור קשר עין. להגיד את אותה מנטרה או רק ללטף. מה שתגידו - ניסיתי.

 

"את לא עקבית", בטח תגידו, ולצערי אצטרך להנהן בהסכמה. אני לא עקבית. קשה לי להיות עקבית כאשר שהגור עומד במיטה שלו וצורח כי חרדת הנטישה שלו מסרבת לעבור וכי לישון עם/על אמא, זה הרבה יותר נעים ומקנה תחושת ביטחון.

 

"אנחנו הלכנו עם הגישה של ד"ר ספוק", סחה לי חמתי שתחיה, בת ה-83. "את צריכה להיות חזקה ואז הוא ילמד לישון", כך היא אומרת לי ממרום ניסיונה כאם לארבעה ילדים, שאת כולם, אגב, אני די מחבבת. "עם הגדולה זה לקח שבוע שלם. היא בכתה כל לילה במשך שבוע במיטה ולא נשברנו, בסוף היא למדה לישון". אני מסתכלת עליה ובא לי למות.

 

כאשר זה מגיע לילדים שלי, היכולת שלי להיות עקבית מוטלת בספק. עד כמה שאני רחוקה משיטת הרצף, הלוחשת לתינוקות ושאר גישות רכות, מכילות, טבעיות וכאלה, אם יש צליל שאני לא מסוגלת לשמוע יותר משתי דקות, זה את הבן שלי בוכה או צורח.

 

תגידו שהוא עושה מניפולציות, שהוא בודק גבולות, שהוא מפונק. הכל נכון. ועדיין, האוזן שלי והלב לא עומדים בזה. ואני משלמת. בשעות שינה ובבריאות נפשית. אבא שלו כבר בטוח שמשהו פגום בילד, שמנגנון השינה שלו נשאר בבטן או שצריך לתבוע מישהו על רשלנות. הוא רוצה שנתייעץ עם מומחים ורופאים, שננסה לעמוד על שלנו, ונשבר יחד איתי עשר דקות לתוך הצרחות של הגור הקטן.

 

אז החלטתי לבדוק איך בכל זאת אני יכולה לגרום לו לישון שש שעות ברצף, כדי להחזיר את הבריאות הנפשית והפיזית שלי על כנה, בלי לתת לו אתר או קצת יין לבן לפני השינה (רגע לפני שתקראו ליצחק קדמן, דעו לכם שהוא כבר לא בתפקיד).

 

הצטרפתי לשתי קבוצות פייסבוק, כל אחת עם אג'נדה רחוקה מהשניה. בקבוצת "המדריך לשינה מתוקה" מצאתי את כל השיטות להרדים ילד, שכולן ללא יוצא מן הכלל דורשות השתעבדות של כמה ימים טובים ויכולת להכיל בכי, ניג'וסים ולחזור על משפטים עשרות ומאות פעמים.

 

בין לבין מצאתי גם שיטות שמציעות לא לייצר קשר עין עם התינוק, או לשבת לידו ולהרגיע ולדבר עד שירדם ( אחרי שעתיים הפה שלי התייבש ונרדמתי בעצמי. הילד אגב, המשיך לבכות). מתוך הבנה שאין לי את האופי הדרוש לייצר הרגלי שינה באמצעים אלה, פניתי לקבוצת "המדריך לשינה מציאותית", שם מצאתי כמות מכובדת של הורים שסובלים ממש כמוני ומומחים שמבינים חלשי אופי, שוב, כמוני.

 

בשורה התחתונה, בקבוצה המציאותית הבנתי שלמרות שלכאורה הילד שלי יגדל תלותי, לא ידע להרדים את עצמו ויהיה מפונק, ואני לא אשן עד שהוא ילך לכיתה א' בערך, אני מרוויחה ילד שיקבל כמות עצומה של חום ואהבה (יחד עם האיום שאם לא ילך לישון, נמסור אותו לאומנת לילה או לחלופין לפנימייה צבאית כבר בגיל 3).

אז בפעם הבאה שמישהי פוגשת אותי מחניקה פיהוק עם עיגולים כהים מסביב לעניים שלי, עשי טובה, חסכי ממני שאלות והמלצות ורק קחי את הילד לכמה שעות שאוכל לישון קצת!

 

הכותבת היא אמא למיכאל בן שלוש ואורי בן השנה ומנהלת את שיתופי הפעולה המסחריים באתר נענע10