למה הילדים לא עוזרים בבית?

עד כמה הילדים שלכם עוזרים בבית? אבל, בלי שתבקשו. לדוגמא, אם הם רואים שהכריות על הספה לא מסודרות, הם יסדרו מיוזמתם? אם הם רואים כלים בכיור הם ישטפו? ומה לגבי דברים יותר קטנים - הם מפנים מהשולחן? ממש זורקים לפח שאריות מהצלחת ומנקים את הפלייסמנט?

אני שואלת, כי זו מלחמה תמידית עם הילדים שלי ואני רוצה לדעת האם אני אמא רעה, אמא רודה, אמאר רס"רית, או אמא שטיח - כזו שהילדים דורכים עליה?

החופש הגדול הביא את המצב בבית למצב קיצוני. הבן הגדול בא והולך כרצונו ובגדול חי בללה לנד, מספר 2 רובץ כל היום על הספה בסבבה שלו, מספר 3 בקייטנה עד הצהריים ואז הוא נורא עייף אז הוא שעות מול הטלוויזיה והקטנה - קטנה, אז זה פחות חשוב מה היא עושה או לא עושה ובזמן שכולם נהנים בעלי ואני, תסלחו לי על הביטוי הנמוך, קורעים את התחת, בעבודה ובשלל האדמינסטרציות של הבית.

מצד אחד, אני אומרת לעצמי - זה החופש הגדול, תני להם ליהנות מזה איך שבא להם. כולם הביאו תעודות למופת, הם ילדים משקיענים וחרוצים, זה הזמן שלהם. שחררי. מצד שני, קשה לי להיכנס הביתה, כולי באטרף של מיילים, טלפונים וכו', לתקתק לכולם ארוחת צהריים או ערב, לבצע את כל הבקשות שלהם (כסף לסרט, כסף לתקן את האופניים, כסף לאוטובוס, כסף, כסף כסף) - ולא לדרוש שום דבר בתמורה.

ואז אני מתעצבנת וזה נשמע בערך ככה: "אף אחד לא רואה את גוש השערות של הכלב באמצע הבית?", "למה הדלת של החדר שלך פתוחה והמזגן עובד?", "אף אחד פה לא שם לב שיש עשרה מנגו שנפלו מהעץ לדשא שמחכים שמישהו יאסוף אותם?", "כמה זמן הקוטג' הזה היה מחוץ למקרר?", "מיינתם כבר את כל הדברים שאתם צריכים ולא צריכים לתחילת השנה?".

הם, מצידם, לרוב פוערים מולי זוג עיניים, שבוהות בי די מבועתות ותשובתם לרוב נשמע כך: "לא ביקשת...". הטענה המרכזית שלהם, זה שיוזמה היא לא הצד החזק שלהם ושכל מה שאני צריכה זה רק לבקש. נשמע תמים, לא?

בגדול, הם לא רואים את גוש השיערות באמצע הסלון וגם לא נראה להם כל כך חשוב לסדר כל הזמן, אבל אם לי זה חשוב, אז באמת בכיף. הם יעשו מה שאבקש, כי הם מבינים את חשיבותה של התרומה שלהם לבית.

אז איפה הדילמה? לפעמים אני רואה ראיונות בטלוויזיה עם אנשים שמספרים על כמה אמא שלהם היא החיים שלהם. האמא המושלמת הזו, זו שהילדים שלה חולים עליה ויעשו הכל בשבילה עכשיו שהזדקנה, יש לה פרופיל אישיותי די קבוע: היא עשתה למענם הכל. היא הקריבה את חייה. היא תקתקה סירים של אוכל, לכל ילד מה שהוא אוהב. כשהם גדלו, היא היתה אורזת עבורם את האוכל ומביאה להם. היא עשתה כל מה שהם רצו, היא  היתה טוטאלית באהבתה אליהם ובנתינה שלה.

ואני לא כזו. אני אמא שדורשת, אני אמא שמנדנדת. אני אמא שמצפה לתמורה. אני אמא שלא כל היום רק עפה על הילדים שלה, אלא גם מבקרת אותם כשצריך. אני אמא שדורשת מהם לעזור, לסדר, שמאתגרת אותם ומחנכת אותם. אז זה טוב או רע? אולי גם אני צריכה רק לתת, לאהוב, לחבק, לפנק כדי שבעתיד, כשיראיינו את הילדים שלי לטלוויזיה הם יגידו שאמא שלהם היתה מושלמת? אולי כדאי לי לשחרר את עניין החינוך ושרק יאהבו אותי בטירוף? דילמה.