איך לנהל מו"מ עם ילד בן שלוש?

מי שיקלע בטעות לשיחה ביני ובין מיכאל, הבן הגדול שלי בן השלוש, יהיה בטוח שהוא נקלע למשא ומתן מקצועי, ובו לפחות אחד מהצדדים (לא אני) לא מתכוון לוותר על כלום. אבל ממש כלום.

 

מהרגע שהילד למד לדבר, הוא לא מקבל שום משימה, בקשה או סתם שאלה כמובן מאליו. הכל צריך להיות כמו שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ובליווי בכי מזויף, יללות או סתם חזרה מעצבנת על מה שהוא רוצה. פעם אחר פעם, עד שהסבלנות שלי מניפה דגל אדום.

 

סתם כדי שתבינו את משמעות ה-"teribble two" שלו, מיכאל התחיל את התקופה הזו כבר בגיל שנה ושמונה חודשים. השלב הזה, אגב, נמשך עד היום והילד חגג שלוש לפני חודשיים. כמי שנולד לצמד הורים דעתניים ועקשנים במיוחד, ברירת המחדל שלו נעה בין "לא עכשיו", "רגע" והמעצבן מכל - התעלמות גורפת, עד כדי כך שחשבתי שלילד יש בעיית שמיעה. ובכן, בעיית שמיעה אין לו, אופי לעומת זאת יש והוא עקשן במיוחד.

 

כשהוא אומר לי "טוב אמא", אני בטוחה שלא שמעתי טוב ועפה עליו, מחבקת ומנשקת, עד שכל מה שמתחשק לו זה לצעוק עלי "די", רק כדי שאשחרר.

 

יאמר לזכותו, שהוא שכלל את ההתקפי הטנטרום שלו, התקפות הבכי וההשתטחויות כך שלא יגזלו ממנו יותר מדי אנרגיה או זמן, ולמד לרדת מהעץ שטיפס עליו בצורה אלגנטית וחמודה במיוחד. אני כבר יכולה להבדיל בין התקפת טנטרום אמיתית שנובעת מצער ורצון אמיתי ומשמעותי, התקפה שבה יידרש מאמץ עילאי כדי להרגיע אותו פלוס ויתורים קשים מצידי, לבין סתם מניפולציה כדי לקבל מה שהוא רוצה, וכאן אני מנהלת את התקפת הנגד ביד רמה.

 

 

כל בקשה שלי ממנו מתחילה בבקשה פשוטה ומכאן נפתח משא ומתן מתיש, שאני לעולם לא יודעת איך יגמר. נגיד שהוא דורש לראות תכנית בטלוויזיה. ונגיד שמדובר ביובל המבולבל. ונגיד שאני אומרת לו לא. הוא מתחיל ב"אני כן אראה יובל המבולבל בטלוויזיה", ממשיך ב"אמא, אני. רוצה. לראות. יובל המבולבל. בטלוויזיה", לא משחרר עם "א מ א, שימי לי יובל המבולבל בטלוויזיה", ואז מתחילות הדמעות והקול עולה.

 

אחרי שאני אומרת "לא" מספר פעמים, מסבירה שראינו מספיק טלוויזיה, מנדבת את העובדה שיכאבו לו העיניים והראש אם יראה עוד ומזכירה שיש לו פאזלים שמחכים לו, הוא עובר לשלב ההתקפה: "אמא, די, די, די, די, די, אני כן אראה יובל המבולבל, אני כןןןןןןןן".

 

השיחה הזו יכולה להימשך גם 20 דקות, והיא כוללת מכות קטנות מצידו, נזיפות קטנות מצידי וחוסר סבלנות מצד שנינו. בסופו של ויכוח, אני אציע לו פשרה שכוללת כמה דקות מתוכנית אחרת וחיבוק ונשיקה. הוא יבוא להימרח עלי ולהתפנק, יסכים להתפשר באמצע ובמקרים שהוא ממש עשה טרור בבית, גם יגיד שהוא מצטער.  זה המקרה הטוב.

אבל לשלוח את הילד להתקלח כשהוא לא ממש עייף ובדיוק סיים לראות סרט של דיסני שהוא כל כך אוהב, זה כבר לא נעים. גם אם תצליחו להכניס אותו למקלחת, תזכו בשלל צעקות מסוג: "אבא די, מה אתה עושה לי" (חופף לו ראש), "די, זה כואב לי" (מסבן לו את כפות הרגליים), די, די, די, לא רוצה סבון, לא רוצה מקלחת". אלו צעקות שבכל פעם מביאות אותי למחשבה שבסוף מישהו מהשכנים יקרא למשטרה ואז מה אגיד להם, שהכרחתי את הילד להתקלח?

 

כמובן שאחרי המקלחת, כל מה שהוא צריך זה חיבוק ונשיקה ושאגיד לו שאני אוהבת אותו. הוא צריך שאחבק אותו ואגיד לו שאני אוהבת אותו גם אחרי שהוא התיישב על אחיו בן השנה, חיבק אותו עד חנק, דחף אותו עד שנפל וצעק עליו שהוא מפריע לו. אז אני מסבירה, מפרידה, כועסת, ושולחת לחדר לקרוא ספרים, כדי שלא יוכל להתעלל באחיו. כשהוא חוזר ותשאלו אותו אם הוא ירביץ לאחיו הוא יגיד (כמו שאמר לי לא פעם): "אני לא ארביץ לו" (משחררת אנחת רווחה), "אני רק אשב עליו".

 

אסטרטגיות וטקטיקות, דיבורים, איומים, התניות והתעלמות, כל אלה נמצאים בארסנל ההתמודדות שלי עם הטרוריסט הקטן. בחיי, כשהילדים גדלים אני הולכת לעבוד באו"ם, או להצטרף לצוות המשא ומתן לשלום. ניסיון כבר יש לי ומסתמן שהוא רק הולך לגדול.