למה למיכל ינאי נשבר הלב?

לפני כמה שנים טובות הלכתי למטפלת שמנית, ואל תשאלו אותי בדיוק מה זה אומר... המפגש כלל שיחה קצרה, טיפול אנרגטי (שלפעמים שולבו בו גם דברים לכאורה קצת מוזרים, כמו משרוקיות או ‏‏תיפופי תופים). אבל גם אם אני לא באמת יודעת מה בדיוק היא עשתה, אני כן יודעת בוודאות מה קרה לי.

‏חזרתי להיות אני. בלי הרעשים שמסביב, בלי הדברים התפלים, ‏רק אני, נטו, זו שהייתי פעם בילדותי. מאוזנת, יודעת להבדיל בין טוב ורע, ומלאת תקווה! במהלך הטיפול איתה, בין שלל הדברים הטובים שקרו, נפרדתי מהצורך להידבק לאנשים מזיקים, הכרתי את בעלי וילדתי את ילדיי.

‏באחד מהמפגשים המאוחרים שלנו, סיפרתי לה שאלכס, שהיתה אז בת שנתיים, אבל מאוד וורבלית, ‏מתעקשת לספר לנו על כפר שפעם גרה בו ועל המשפחה שלה מפעם. היא נקבה בשמות ההורים, ובשמות של ששת אחיה ואחיותיה. הם היו שמות ארוכים ומוזרים, אבל היא זכרה אותם, והיתה חוזרת על התיאורים שלהם ושל הכפר שוב ושוב, בשקט ובטבעיות, כאילו זה ברור לכולנו שהיא לא באה משום מקום, שהיא כבר הייתה איפה שהוא מתי שהוא בגלגול אחר בעולם הזה.  אני זוכרת שסיפרתי את זה למטפלת שלי ואמרתי לה ״תראי כמה שהדמיון של הילדה מפותח״.

המטפלת שלי ענתה לי במין שלווה מוזרה, ״זה לא הדמיון שלה, היא פשוט עדיין זוכרת״. ״באמת?!?״ שאלתי מגחכת. ״איזה שטויות, איך זה יכול להיות?!?״. היא אמרה שאנשים נולדים עם הזיכרון של מי הם היו בגלגול הקודם, אבל רוב הילדים לא מאוד וורבליים בגיל כל כך צעיר ובכל מקרה, החיים, הטבע, העומס והמציאות, גורמים להם לשכוח. ובאמת , שנה אחרי, הסיפורים על הכפר והמשפחה נעלמו גמרי.

לפני שנתיים בערך, קניתי לאלכס צנצנת זכוכית עם פקק של שעם. היא הייתה כמעט בת חמש. אמרתי לה שזו צנצנת המשאלות. שתרשום על פתק את החלומות שלה, תכניס לבקבוק, והפיה כבר תטפל בכל השאר... אלכס כתבה שהלוואי שכל גיבור-על שהיא מכירה יתן לה כוח אחד שלו כדי שהיא תוכל להיות סופר גיבורת על.

‏שנה אחר כך שוב הבאתי לה צנצנת. הפעם היא כתבה שהיא רוצה להיות מעצבת על, כזו שיכולה לקחת דף חלק לבן ולצייר עליו את הסקיצות הכי מיוחדות שיש.

‏לפני כמה ימים, הבאתי לה שוב את הצנצנת. ‏ושוב אמרתי לה: ״אהובה שלי, תרשמי את החלום הכי גדול שלך, את מה שהיית הכי רוצה שיקרה לך.״ ראש השנה הגיע וזה זמן טוב למחשבות, לחלומות לבקשות. כשאלכס נרדמה  ‏פתחתי את הצנצנת. ואחרי שקראתי את מה שהיה כתוב על הפתק, התחלתי לבכות, אבל ממש לבכות. היה כתוב שם ״החלום שלי זה להצליח בלימודים״.

מה??? איך זה קרה? היא רק בכיתה ב׳! זה מה שהחיים עושים? זה מה שהשנים עושות? איפה החלומות? איפה הדמיון? היא עוד לא בת 7 וזה הכי טוב שהיא יכולה לאחל עצמה?

ברור שאני אשמח אם היא תצליח בלימודים, גם לאבא שלי היו חשובים הציונים וגם אמא שלו רקדה על שולחן האוכל בכל פעם כשהוא חזר עם הציון 100 במבחן. רק שיש לי תחושה שלדור שלנו, חשוב יותר ‏שקודם כל ולפני הכל, הילדים שלנו יהיו מסופקים. אנחנו מתעקשים שהבחירות שלהם תסבנה להם אושר, שהעבודה שייבחרו בה תהיה כזו תהיה מספקת ותשקף את היכולות שלהם, ותהיה מענה לציפיות שלהם מעצמם ולא רק על הצרכים הכלכליים של שלהם ושגם בן הזוג שלהם לא יהיה פשרה.

אז אולי זה גורם יותר אנשים לצאת מהארון או להישאר לבד. אבל עדיף להישאר נאמן לעצמך או  כמו שאומר השיר - עדיף כלום מכמעט.

אז איך גורמים לזה שהילדים שלנו יהיו נאמנים לעצמם וגם ימשיכו לחלום ולפרוח ולא יהיו מקובעים במערכת? חיילים של המערכת ושל המציאות?!? אלכס אמרה לי לא מזמן, ״איזה כייף לאנשים שמצליחים למצוא עבודה שהם גם אוהבים אותה וגם נהנים בה. הלוואי וגם לי תהיה עבודה כזו".

כשהתחלתי לכתוב חשבתי שהטור הזה הולך להיות פסימי, אבל לא, הוא מבחינתי הנעה לפעולה. אני חושבת שכל ילד נולד מלא בדמיון, בחלומות, המון יצירתיות ועושר מחשבתי, וגם פתוח לעולם נטול דעות קדומות או שיפוטיות. ואנחנו ההורים, המערכות והסביבה נותנים לו בראש ומדכאים אותו שוב ושוב כבר מגיל ממש קטן - אסור לגעת כי זה יכאב ואסור לשים בפה כי זה מלוכלך.

וכשהם קצת יותר גדולים אז אסור להשוויץ כי יקנאו ואסור להצליח מידי כי זה מנקר עיניים וגם לא כדאי להיות שונה כי זה מרחיק ולמה לחלום בגדול מידי ואז להתאכזב?!?באיזה שהוא שלב בחיים אנחנו משכנעים את עצמנו ‏שהגיע הזמן לוותר על החלומות ולהתחיל להיות מציאותיים! שכבר כנראה לא נגור שנה בתאילנד, לא נזכה באוסקר, וגם בטח לא נגלה תרופה לסרטן. ‏ואז מה נשאר לנו בעצם אם אין לנו יותר חלומות? ‏מי אנחנו בלי החלומות? אין ספק שהשגרה, המשכנתא , ההסעות לחוגים, המחלות, החלפות החיתולים, ההתעוררויות בלילה כולם ביחד וכל אחד לחוד ‏בתוספת האכזבות שחווינו ‏במהלך חיינו, לימדו אותנו לא פעם להוריד פרופיל, להנמיך ציפיות וללמוד שצריך להעביר את היום.. את החיים. ‏

אבל ככה אנשים רוצים לחיות? אני לא מוכנה! אז אני לא יודעת מה יקרה בבית ספר ‏או מה יגידו לה החברים שלה, השכנים שלה, ‏או בני הזוג שלה. ‏אני יודעת מה אני אגיד לה - שלהיות מאושר זה לא בונוס, ‏זה הבסיס. שתהיה לכולנו שנה טובה שמחה ומאת סיפוק ורגעי אושר רבים.