גן טרום טרום חובה עירוני: טראומה או תהליך חינוכי וחברתי חיוני?
רוני, אמא של מיכאל קראה טור של מדריכת הורים נגד גנים עירוניים והשיבה באש כדי לא להרגיש אמא לא ראויה

כהרגלי בקודש, בשיטוטי הבוקר בפייסבוק קראתי פוסט של בחורה, שבנה הפעוט עומד להכנס לגן עירייה בשנה הבאה וכולה מלאת חרדות ופחדים. התגובות נעו על הקשת בין עידוד, חיזוק, מתן דוגמאות חיוביות, לבין תמיכה וטענות כלפי עלויות של גנים פרטיים ולמערכת החינוך הציבורית.
כאמא לילד בן שלוש ושמונה חודשים, שהולך מדי בוקר בשמחה לגן טרום טרום חובה עירוני, הרגשתי צורך עז לעודד אותה ולחזק ובעיקר להפיג את החרדות שלה. אבל או אז, כתבה מדריכת הורים תגובה, שמפנה לטור שלה בנושא.
קראתי את הטור ונחרדתי. הרגשתי שהדם עולה לי לראש ושאני צריכה לצאת למתקפה מסודרת של הגנה עצמית. הרגשתי שמאשימים אותי שאני אמא לא ראויה, שאני מזניחה ולא קשובה לצרכים של הבן שלי ובעיקר, שאני אגואיסטית ולא משקיענית, כי העדפתי לשים אותו במערכת החינוך הציבורית ולא להשאיר אותו שנה נוספת בגן פרטי.
ותנו לי לפנק אתכם בשלל ציטוטים: להשאיר עוד שנה בגן הפרטי או להעלות? אין דילמה. "גן עירוני הוא מקום נוראי להיות בו. אני עצמי השארתי את ילדיי בגנים פרטיים עד גיל 4, ולו רק הייתה אלטרנטיבה, הייתי משאירה אותם עד כתה א'".
אור ייני, הכותבת, מצהירה שכמי שהיתה גננת בגנים עירוניים ופרטיים וכמי שהייתה בעלת גן פרטי, והן כאם בכלל, ילד משאירים בגן פרטי נקודה. שום מקום לשיקול דעת של ההורים, שום בחינה של השלב ההתפתחותי של הילד, מסוגלות חברתית, בגרות, סטטוס גמילה מחיתולים או מוצץ.
איך אני, כאמא שלא רק הכניסה את בנה לגן טרום טרום חובה בגיל שלוש, אלא גם שילבה אותו כבר כפעוט במעון ויצו העירוני אמורה להרגיש? אז הרגשתי שמישהו כאן מעביר עלי ביקורת כאמא. מישהו טוען שקיבלתי החלטות לא נכונות לגבי הבן שלי. מישהו, שהוא לכאורה גורם מקצועי בתחום ההורות, אומר לי שהבן שלי עובר תופת בגללי. ולא רק זה, עוד היא כותבת: " אני יודעת שיכעסו עליי, אבל דווקא השיקול הכלכלי לא צריך להוות, בעיני, שיקול".
ובכן, אור ייני יקרה, דעתך אינה נחשבת. היא גם לא מקובלת. היא דעה שמתעלמת מהמציאות בכללותה. היא מתעלמת מהעובדה שגם להורים שאין להם אפשרות כלכלית לשים ילד בגן פרטי, מגיעה תחושת ביטחון לגבי המערכת החינוכית שהילדים שלהם נמצאים בה.
עכשיו, לא רק שהיא קובעת ששיקול כלכלי הוא לא שיקול, היא קובעת בפסקנות ש "לגילאי שלוש אין סיכוי בעולם שהגן העירוני יספק את הצרכים כמו גן פרטי ואת זה לומדים ההורים מאוחר מדי, בדיעבד, כשהילד כבר נמצא בתוך המערכת העירונית". אתם חושבים שהיא עצרה כאן? לא, היא ממשיכה לנגן לנו על המצפון ורגשות האשם: "בואו נזכור שאנחנו מדברים על נפשם הרכה של הילדים. על הגילים שבדיוק מתעצבת היכולת הרגשית של הילד להתמודד בעולם".

אחרי הרגשי, גם קיבלתי מקלחת על שיקול הדעת בבחירת הדרך שלי לבלות את הזמן הפנוי עם הילד: "אך מי שמשלם סכומי כסף על בילויים עם הילד, כמו למשל הצגות וג'ימבורי- עדיף שישחק עם הילד בבית או בגן השעשועים, ואת הכסף שיחסוך ישלם לגן הפרטי".
ואם עד עכשיו, לא נלחצתם קשות מהעובדה שהילד שלכם אמור ללכת לגן טרום טרום חובה עירוני או שהוא כבר שם, קבלו: "אם הילד שלכם מיועד לעלות לגן עירייה והוא סביב גיל 3, המשמעות היא שהוא עדיין תינוק, ותינוק צריך להיות במקום בו ייתנו מענה לצרכיו הפיזיולוגיים והרגשיים. כמי שעבדה בתוך המערכת עם הקטנטנים, יכולה לומר לכם בלב שלם, שגן עירוני הוא מקום נוראי להיות בו!". אחרי הקביעה הכה מתעלמת ממחקרים פסיכולוגיים, חינוכיים, חברתיים וסוציולוגיים, שבדקו השתלבויות של ילדים במערכות חינוכיות ציבוריות בגיל הרך, היא מתייחסת לשעת ארוחת הצהריים המאוחרת בגן, שמתעלמת כמובן מהעובדה שיש ארוחת עשר וארוחת פרי.
ואז כמובן, ההתייחסות למחסור בשנת צהריים שמבחינתה יספק " ילד עצבני ובכייני, שיריב איתכם על כל דבר כל אחה"צ, כמו גם עם חבריו, ויירדם על הספה בשעה ארבע או חמש, אם לא על אחד משטיחי הגן המטונפים", על הדרך, הכניסה לגנים על מידת הנקיון שלהם. משוררת.
ועכשיו מגיע הנושא שהרבה הורים חרדים לו: הגמילה. אני מודה, שחצי שנה לפני שמיכאל, בני הבכור, הלך לגן טורם טרום חובה, חרדתי מההתמודדות עם הגמילה ומה יהיה בגן עירייה. אז תנו לי לבשר לכם: מיכאל נגמל מחיתולים בגיל שנתיים ועשרה חודשים (וזה מאוחר ביחס להרבה ילדים שהיו איתו בויצו, שם מעודדים גמילה ילדים שמראים מוכנות נפשית ופיזית) ונכנס לגן עירייה גמול לחלוטין.
מעולם ואני חוזרת, מעולם, לא הייתה לנו בעיה בגן של צרכים או של בריחה ושום חרדה לא הופיעה. מפתיע? אולי את גברת אור ייני, לא אלפי הורים ששולחים את הילדים שלהם למערכות החינוך הציבוריות בגיל 3 הרך. אגב, אין לי ספק שלא כל הילדים מגיעים גמולים ולא לכ הילדים קל, אבל אני יכולה להבטיח לכם שתוך כמה חודשים הכל יסתדר, גם אם בדרך יהיו כמה תחתונים מלוכלכים וילדים שברח להם.
אני מאוד מבינה את עניין הכמות קטנה של אנשי מקצוע ביחס לילדים ומסכימה - גננת אחת וסייעת אחת על 30 ילדים זה לא מספיק. אני בטוחה שאם היתה עוד סייעת ועוד סמינריסטית, הילדים היו מקבלים יחס יותר אישי. בטוחה שצוות גדול יותר היה נותן מענה רגשי טוב יותר. הקביעה של ייני שילד בן 3 הוא עדיין תינוק, גורמת לי להרגיש כאילו הילד שלי חייזר. הבן שלי בגיל 3 לא רק שגמול מחיתולים, מוצץ, בקבוק וכד', אלא גם מדבר ומביע רגשות, פעיל מוטורית ומסתדר חברתית בצורה יוצאת דופן. האם הוא מחונן?

ועוד דוגמת מופת, שגורסת בין השורות, שבגן פרטי הגננת יכולה להתמודד עם בעיות רגשיות וחברתיות של ילדים וכן עם אלימות. "קחו את אותה הגננת, שאמורה בין לבין כל ההתנהלות להצליח ללמד את הילדים את מה שהיא נדרשת, כי גם לה יש פיקוח על הראש. קחו את ילדכם ושימו אותו בגן בו יש ילד אחד אלים או יותר, וצוות שלא מוכן לחטוף ממנו מכות גם ותוסיפו לכך את העובדה, שאסור לצוות בכלל לתפוס או להחזיק את אותו הילד, שכן יש נהלים ברורים בעניין".
האם את רומזת שבגן פרטי לגננת מותר להגיב פיזית לילד אלים? את רומזת שילד שנמצא בגן פרטי לא יגלה אלימות?
וכאן אנחנו מגיעים לפסקת הסיום שמסכמת את דעתה המקוממת של מדריכת ההורים המכובדת אור ייני, שקובעת ש"עדיף היה להשאיר את הילדים לפחות עד גיל 4 בגן הפרטי, שכן עד אז הם זקוקים בעיקר לדמויות המטפלות, ליחס האישי והחם, ולאיפשור התפתחות והבשלה רגשית בקצב שלהם". בשלב זה פחות מעניינת אותם הגננת, אלא להיות חלק מהחבורה (אם כי גננת שתפחיד את הילדים או תצעק עליהם - עדיין עלולה לגרום להם נזקים וחרדות)". הרשי לי לבשר לך גברת ייני, אבל היצורים החברתיים האלה הפכו לכאלה עוד קודם. ואם תשאלי אותי, גם בגן פרטי הגננת עלולה להפחיד את הילדים ולצעוק עליהם. ולמה שגננת בגן עירייה תגרום לילד בן שלוש לחרדות, למה את הופכת סגל מקצועי למפלצות מסוכנות?
היא מסכמת והופכת את הגנים הפרטיים לאנטרופוסופיים בכללותם ואת הגנים העירוניים לג'ונג'ל מודרני מלא השפעות מסחריות ואלימות, דעות מגדריות מיושנות וצוות קר ומנוכר: "הבנים הופכים לחבורות ספיידרמנים, ויורים ומנופפים בחרבותיהם לכל עבר, והבנות הופכות בדרך כלל משחקות במשפחה. כלומר ישנן נטיות מאפיינות (וכמובן שיש גם יוצאים מן הכלל). הזהות המינית מתחילה להתגלות, והילדים עסוקים בעניינים אחרים, חברתיים, ופחות בחיבוקים ובצרכים הפיזיים. ילדים בגילאי שלוש וחצי לרוב נופלים בין הפטיש לסדן".
אני מודה, הבן שלי מכור לגיבורי על, נכון. זה הופך אותו לאלים כי הוא הלך לויצ"ו או לגן עירוני? בשבוע שעבר הגננת של מיכאל שלחה להורים בקבוצת הוואטאפ עדכון שבקבלת שבת בגן יהיו שתי בנות אמהות של שבת ושהיא העבירה את המסר שלא כל המשפחות דומות ולא תמיד חייבים בן כדי לקיים טקס או מסורת. האם זה מסר שהילד שלך קיבל בגן פרטי? לא חשבתי ככה.
אחרי שקראתי את הטקסט הכל כך מוטה וחסר אחריות של אור ייני, נותר לי רק לקוות שאמהות שקוראות את הטור שלה, יבחנו אותו בעניים ביקורתיות, שיחשבו על הילד שלהן ועל המסוגלות שלו, שילכו לבחון את הגן, שיתייעצו עם הורים ולא יקבלו כאורים ותומים חוות דעת אישית של אמא מרירה ולא מרוצה.
אני, ששלחתי את הילד שלי לויצו ולגן עירוני, חושבת שעשיתי החלטות נכונות ואני מגדלת ילד נבון, רגיש, חברותי, חכם, מפותח ושמח, וכן, שמכור לגיבורי על, ושום יועצת הורים מתוסכלת לא תשכנע אותי אחרת.
**הכותבת היא אמא למיכאל בן השלושה ושמונה חודשים ולאורי בן השנה וחצי.




