הכה את המומחה (להורות)

ההורות שלנו שונה. היא שונה בהרבה מאוד היבטים והיא גם כל הזמן משתנה. "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" הוא היום עניין שגרתי ואין כמעט הורה שלא פונה להדרכת הורים או עזרה מקצועית כזו או אחרת. אז, חוץ מסופר-נני מיכל דליות ופרופ' עמוס רולידר המפורסמים, יש עוד גישות, מומחים וגורואים, שכל אחד מהם מביא את "האמת שלו" ושוטח את משנתו בפנינו, ההורים, שלא אחת מבולבלים ולא יודעים באיזה נתיב לצעוד.

פנינו לשלושה מומחי הורות מובילים בתחומם והצגנו להם סיטואציה שכל הורה נתקל בה. אתם תשפטו ותחליטו מהי הגישה הנכונה עבורכם.

המומחים הם: ד"ר אנאבלה שקד, מרצה בכירה במכון אדלר, מיה שטיינהרדט-זיו, מדריכת הורים ובעלת MamamayaSchool - האקדמיה ל-365 הימים הראשונים בהורות ושרון כהן, יועץ משפחתי וזוגי, מרצה, מורה לילדים ונוער, מייסד "משמהות - מילים משנות תודעה".

הזאטוט בן השנתיים לא מוכן לקבל "לא" כתשובה ועושה סצנה כולל התקף זעם, בכי והשתטחות במקום ציבורי הומה. מה עושים?

ד"ר אנאבלה שקד:

"כלום. מחכים שזה יעבור. אפשר להגיב באמפטיה ולומר, 'זה באמת לא נעים שאי אפשר לקבל כל מה שרוצים', או לשקף את הרגש: אתה מאוכזב, את כועסת, את עצובה. אם אנחנו מגיבים בתקיפות אדיבה (תקיפות כלפי עצמנו - אני לא מרשה משהו שלא מתאים לי להרשות; ואדיבות כלפי הילדה, אני מדברת מעט ורק במילים תומכות ועם סבלנות) האירוע יסתיים לא רק ללא נפגעים, אלא עם למידה שאי אפשר לסחוט אותנו ואנחנו לא מפחדים מהתקפי זעם".

מיה שטיינהרדט-זיו:

"סצנות וצרחות של ילדים במקום ציבורי יכולה להיות התנהגות מטרתית ומתוכננת של ילד להשיג מההורה משהו שההורה לא מסכים לו. הילד פועל בצורה כוחנית במטרה להחליש את ההורה. כנראה שחוויות חייו הקצרים לימדו אותו שרק בדרך זו הוא ישיג את מבוקשו, "ינצח", וההורה "יפסיד".

ההורה לרוב בוחר באחד משני מצבי קיצון: תגובה כוחנית משלו (צועק, מאיים, כועס, לוקח את הילד בגסות ואלימות מהמקום) או תגובת חולשה (מוותר, מתחנחן, מסכים לכל, העיקר להפסיק את הבלגן). אני ממליצה להורים להבין שהתנהגות כזו היא קריאה לעזרה. הילד מבולבל והוא חושב שככה משיגים דברים. אין טעם לכעוס או להיעלב, ומומלץ לגלות חמלה ואמפטיה לילד, לחבק ולהרגיע (גם חיבוק דוב ו"ששששש....." מונוטוני יכולים לעזור) או להמתין בסבלנות שהילד יירגע ולוודא שהוא לא פוגע בעצמו ובסביבתו בזמן התקף הזעם.

אל תאיימו עליו שאתם הולכים ומשאירים אותו כאן, אל תאיימו עליו שתלכו הביתה - כל אלו רק פוגעים בסמכות ההורית שלכם ומעוררים חרדה אצל הילד. כשהילד נרגע, זה לא הזמן לשיחות. עדיף לעודד את הילד על כך שהוא התגבר ונרגע ועכשיו אפשר להמשיך בתוכניות. את הבעיה שסביבה נסוב הבלגן אתם תפתרו ביחד איתו בבית. מטרתנו ללמד את הילד התנהגות לא כוחנית ושלא הכל בחיים זה 'מנצחים ומפסידים', אלא דברים נפתרים דרך הסכמים והחלטות".

שרון כהן:

"אני עוצר לבדוק מה באמת מפריע לי כשהוא משתטח. מ-15 שנותיי כמורה ועוד חמש שנים כאבא, למדתי שדווקא איפה שקשה, מכעיס, מתסכל אותי עם הילדים, שם יש לי אפשרות לצמיחה. הבנתי שהילד הוא רק אצבע שנוגעת לי ב'דלקת' שקיימת בי מאז שאני עצמי הייתי ילד. הבנתי שאם אני 'לא סובל' משהו בילד, זה אך ורק כי הדבר הזה קיים בי. התקף הזעם לוחץ על כמה כפתורים, למשל, כפתור פחד "מה יגידו?" וכפתור פחד מעימותים, שלא פעם גורם לי לוותר ושמאפשר לסחוט אותי רגשית.

עוד לפני שאני מגיב במילים או במעשים להשתטחות של הילד, אני קודם מגלה את כפתורי הפחד האלה. כשאני מזהה את פחד "מה יגידו?" אני מעלה מעין וילון לבן בינינו לבין כל מי שמסביב. אני אומר לעצמי שהילד שלי הכי חשוב עכשיו ואני איתו לגמרי. לי באופן אישי עוזר לזכור איך הרגשתי בתור ילד, כשקלטתי שההורה שלי פעל לפי "מה יגידו?". עוזר לי לזכור איך רציתי שההורה שלי יעמיד אותי ואת הצרכים שלי במרכז ולא את 'אלה שיגידו'.

כך אני יכול לגלות בקלות שהילד מתוסכל. הוא לא עושה לי דווקא, זה לא אישי נגדי. אני משתדל לכבד את רגש התסכול ואז אני עוזר לו להרגיש את זה במילים כמו: 'אני מבין שלא נעים לך ושאתה מתוסכל וכועס כי אתה מאוד רוצה, אבל אני החלטתי שלא. אני פה איתך כמה שאתה צריך עד שתירגע'. במקביל, אני מחפש בתוכי את תחושת הביטחון בהחלטה שלי לא לתת לו את מה שהוא מבקש. לא ממקום של אגו שמנצח אותו, אלא מתוך הבנה עמוקה שההתעקשות שלי משרתת גם אותו בטווח הארוך. וגם, לא פחות חשוב, אני יודע שהילד מקבל ממני מודל לאדם שיש לו רצון ושלא נכנע לסחיטות רגשיות. הוא חווה את ההורה שלו חזק ובטוח, ויחד עם זאת רגיש אליו ולא מבטל את הרגש שלו. אחרי פעם - פעמיים כאלה, הוא לא יעשה את זה יותר כי הוא ירגיש שהכפתור הזה כבר לא ניתן ללחיצה".