"אוף, כמה שאני שונאת את הגרוש שלי"

המשפט הזה נשמע לך מוכר? אני מבינה ובטוחה שאם הכל (או לפחות הרוב) היה נפלא והרמוני בפרק א' כנראה שלא הייתם מגיעים למועדון הגרושים. אבל, האם הסטטוס החדש מחייב אותנו לבחור באופן אוטומטי בשנאה כלפי הצד השני, האם יש אפשרות מבחינתך להיות גרושה ועדיין  לקיים מערכת יחסים חברית ומכבדת?

אני רוצה לשתף אותך במחשבות שלי בנושא, מנקודת המבט שלי כגרושה עם פז"ם של שבע שנים.

5 סיבות למה כדאי לך להיות בקשר טוב עם הגרוש שלך:

הוא האבא של הילדים שלך - את התואר הזה אף אחד לא יכול לקחת ממנו. העובדה שהתגרשתם אחד מהשני לא כוללת בתוכה את האפשרות להתגרש מהילדים ומהאחריות ההדדית שלכם כלפיהם. דעתך עליו כבן זוג לשעבר פחות רלוונטית כשהילדים שואלים אותך מה את חושבת על אבא. הקשר  של הילדים עם האבא חשוב לא פחות מהקשר שלהם  איתך ולכן נסי לשים את האגו שלך בצד (משימה לא פשוטה בכלל, אך נהיית יותר קלה עם השנים) ותתמקדי בטובתו של הנכס המשותף המדהים שיצרתם ביחד, בזמנים אחרים.

נישואים זה זמני גירושים זה לנצח (וגם זה לא תמיד) - פעם מזמן בחרתם להתחתן, חשבתם, האמנתם וקיוויתם שזה יהיה לכל החיים. לא קרה. בחרתם להתגרש. מכאן והלאה זה המצב. הבחירה איך תעבירו את שנות הגירושין שלכם היא בידכם. אז נכון שבפרק א' לא הסתדרתם. אבל זה לא אומר, בהכרך שכגרושים לא תסתדרו. במידה והסדרי הראיה מתקיימים, תשלומי המזונות מתבצעים בזמן ויש בינכם תקשורת סבירה ומכבדת סביב הילדים, יש לכם סיכוי מעולה לנהל מערכת יחסים תקינה למדיי כגרושים לאורך שנים.

כולנו רקמה אנושית אחת דיי שבירה - אמנם, בחרתם לפרק את התא הזוגי והמשפחתי שלכם. אבל אתם עדיין סוג של משפחה, אם תרצו בכך או לא. אם חס וחלילה אחד מכם יחלה, יפצע, יהיה בדיכאון או יפוטר כל המערכת שכוללת אותך אותו , את הילדים שלכם ואת בני הזוג החדשים של כל אחד מכם, תושפע ותתערער מהשינוי הזה באופן מידי. ברגע שמבינים שכולנו באותה הסירה בעצם, הרצון שיהיה טוב לכל השותפים למסע, גדל.

את תרוויחי מזה - החיים הם דבר דינאמי. נכון שיש הסכם גירושין מפורט וברור שבו כתוב מי לוקח את הילדים מתי, באיזה ימים ובאילו שעות. אבל לחיים יש הפתעות והתקלות שונות עבורנו. לעיתים אנחנו רוצות לשנות, להחליף או להציע הצעה חדשה שלא כתובה בהסכם, כי הכרנו מישהו, כי הצרכים של הילדים השתנו או כי התחלנו כבודה חדשה ויש לנו אילוצי שעות בעייתיות. הסיבה לא ממש משנה, בכדי שבצד השני יהיה לך פרטנר שיקשיב לך, ויסכים להצעות או לבקשות שלך, שווה לשניכם  לבוא אחד לעזרתו של השני כשצריך.

כעס וזעם עושה קמטים ומחלות - משהו בנימה אישית. שש שנים כעסתי על הגרוש שלי. ממש כעסתי. היה בי המון כעס וזעם על החלום שנלקח ממני, על המשפחה עם שני הילדים שכבר לא תהיה לי ובעיקר כעסתי עליו שגנב לי את החלום.. נורא קל לכעוס. הייתי בבור של עצמי, מלאה בזעם, בטוחה שאני לבן והוא שחור, אני הקורבן והוא האשם. אז זהו, שלא בדיוק. את ההחלטה  להתגרש קיבלנו ביחד. אף אחד לא גנב את החלום לאף אחת. לא התאמנו כזוג. לפני שנה בחרתי, בחירה מושכלת ,ביום אחד להפסיק לכעוס עליו כי הבנתי שאני מזיקה לעצמי. נפשית ופיזית. בחרתי לסלוח לעצמי ולו. בחרתי להתמקד ב- יש. ילדה מדהימה, זוגיות פרק ב', משפחה חדשה. בחרתי להשאיר את הכאב ואת הכעס מאחור (מבטיחה לך, שהייתי שם מספיק) ולהתמקד בי ובמה שעושה לי טוב.