השילוש הקדוש: לא נוח, לא מתאים ולא רוצה

אני חושבת שאחד הדברים שהכי חיכיתי להם כשהילדים שלי נולדו, זה שהם יתחילו לדבר. לא סתם להגות אבא, אמא ואור, אלא ממש יתחילו לייצר משפטים שלמים ותובנות שאפשר יהיה להשוויץ בהן מול חברים או אפילו בפייסבוק.

כמובן שבהתחלה, כשמיכאל היה אומר אבא, אחרי שעות שבהן הנקתי אותו, טיפלתי, החלפתי חיתולים, העסקתי, ליטפתי ושיחקתי איתו, הבנתי שאני מרגישה שילדתי תינוק כפוי טובה שאפילו לא מואיל להגיד אמא, כאות תודה למאמצים שאני משקיעה בו. זה שהמילה אבא קלה יותר להיגוי וזו המילה הראשונה המקובלת, זה לא השפיע על העלבון שחשתי כל פעם שניגשתי אליו בלילה להניק והוא צעק אבא בחדווה. אחר כך הוא התחיל להגיד אמא, אבל זה נשמע כמו  AMA ופתאום, בגיל שנתיים, כשהוא התחיל לדבר, ישבתי מולו בוהה כמו בקסם מופלא. עכשיו, כשהילד עוד רגע בן ארבע, יש רגעים שאני מתחרטת שהוא למד לדבר. משפטים כמו: היום אני לא אוהב אותך, את מעצבנת אותי", או לחלופין "את חצופה, את לא עושה מה שאני אומר", גורמים לי לתהות איפה הוא למד להגיד את הדברים האלה ובעיקר לדכא את החשק לחבק אותו, כי אחרת הוא יחשוב שאני לא מתייחסת למסר ברצינות. כשהוא אומר לי בתדירות של עשר פעמים ביום "אמא, אני אוהב אותך", סתם בלי סיבה, אני מרגישה שהחינוך וההשקעה משתלמים ולפעמים זה בסדר שהוא מתחצף ומדבר מלוכלך כמו שילדים מהגן לימדו אותו.

עם היכולת שלו להביע את עצמו, מגיע המרד הגדול של "אני לא רוצה להתלבש/לאכול/לסדר את הצעצועים", "את לא מחליטה עלי", אאאאאמממממאאאא, למה את בחדר שלך? אני אמרתי לך לבוא איתי למטבח לתת לי צימוקים!!!!!!!! וכמובן "אמא, תשימי לי משהו בטלוויזיה, סדרה, בעברית, לא חדשות, ורק אחד ודי, אני מבטיח" (עומד במילתו בערך אחת לשלוש).

אגב, אחד היתרונות שיש כשהם יודעים לדבר הוא שהם יכולים לספר בדיוק מה קרה בגן, להלשין על דברים שלא היו להם נעימים ולתת שמות מדוייקים של ילדים שהציקו להם או סתם דיברו לא יפה. מאחר שהמוח של הילד הוא ספוט שמחכה לקלוט מידע, אסור לדבר לא יפה לידו או חלילה לקלל, כי כבר קרה לי שסיננתי קללה באוטו, בלי יכולת להתאפק והוא שאל אותי "אמא, מה זה טינופת? זה קללה?" מיהרתי להגיד לו שישכח תיכף ומיד את המילה ומיד ניגנתי בדיסק את יפתח המלוכלך של אריק איינשטיין, שגורם לו להרגיש שובב.

במקביל לעובדה שמיכאל כבר ילד גדול שמצליח להגיד דברים שמפילים לי את הלסת, אורי, אחיו הקטן, התחיל לחבר מילים כבר בגיל שנה ושבעה חודשים. חודש אחר כך הוא אומר משפטים בני שלוש וארבע מילים שכוללים בעיקר הפעלות למניהן כמו "אמא, שים לי גלימה" (בפסח) ו"א מ א, א מ א , א מ א, בננה עכשיו!" בנוסף, הוא אלוף בלתאר מה קרה מול העינים שלו ובעיקר בלהעביר ביקורת. הוא כבר יודע להגיד את השם שלו אבל בגלל שהוא טרם השתלט על עניין הר', הוא יודע שקוראים לו אואי ולאח שלו לולו, ואם הוא ממש מתאמץ הוא קורא לו איכאל, שזה לא רחוק מהמקור. צמדי המילים האהובות עליו עכשיו בעיקר כוללות את המילה "לא". כשהוא יונק, ברגע שנגמר לו החלב, הוא נותן מכות קטנות ואומר "לא טוב", ובעצם מאיץ בי להציע לו את הצד השני. כל בגד, נעל ותנוחת ישיבה עלי גוררות מחאה של "לא נוח" ובעיקר, הצירוף הלוהט שמשלב משיכת כתף ימין למעלה: "לא רוצה".

כשהגיעו צמדי ה"לא", הבנתי שמגיעה תקופת המרד, שמבשרת את בוא ה'טריבל טו' הידוע לשמצה, שאיך לומר, קצת הקדים להגיע. בכל פעם כשהוא מחליט להשתטח על המדרכה או לזרוק את עצמו על השטיח תוך הבעת מחאה, אני מודיעה לו שהוא התבלבל וטרם הגיע לגיל שמותר לעשות דברים כאלה ושה'טריבל טו' מרחק כמה חודשים ממנו. בשלב הזה כבר הבנתי ששום חינוך לא יעזור. רוצה להגיד "לא"? אחלה. בסופו של דבר, אני מחליטה עליו ושוב סירוב חמוד לא ישנה את זה, בינתיים.