כל מה שרציתם לדעת על תורת הבכיינות

אם יש קול שאני לא מצליחה לסבול הוא ההתבכיינות. אותה הכלאה בין דיבור לבכי, טונציה לא יציבה, טעונה בתלונות וטרוניות. אני יכולה להתמודד עם בכי קורע לב, עם דיבור שוטף ואפילו עם צעקות, אבל התבכיינות מוציאה אותי משלוותי וגורמת לי לחשוב על פנימייה או לפחות, אומנת לילה.

מיכאל בן ה-4, שכלל את ההתבכיינות לרמת אמנות. הוא מסוגל להגיד הכל וברצף באותה נימה בלתי נסבלת, תוך שחרור כמה דמעות סמליות והבעת פנים מעוררת אמפתיה. כשהוא מתבכיין הרגשות שלי נעים בין רצון עז להשתיק אותו ובין רצון לברוח ולחזור כשיהיה בן 18.

את הגורמים להתבכיינות אפשר לזהות מיד: מספיק שהילד לא מקבל מה שהוא רוצה וההתבכיינות בדרך. הילד לא מצליח לעשות פאזל? לייצר בלגו את הצורה שהוא רוצה? התבכיינות. החליק וקיבל מכה בקטנה? אחיו הקטן דחף אותו? המים בזמן החפיפה נכנסו לו לעיניים? קבלו בקול תרועות רמות התקף בכיינות שכדי להסות אותו, תזדקקו למנות גדושות של שוחד.

תגידו שהוא מפונק, ולא אתווכח. תגידו שהוא בודק גבולות, אהנהן בהסכמה. תגידו שצריך להיות אסרטיביים כשזה קורה ואגיד שאני מנסה. שורה תחתונה - הילד מתבכיין ולי בא להעביר אותו למיוט.

ומה לא ניסיתי? סיפרתי לו את הסיפור על הזאב. תיארתי איך הילדים קראו זאב זאב וכולם באו ואחרי כמה פעמים כשהזאב באמת איים עליהם, אף אחד לא בא. הילד פער עיניים תכולות תמימות ושאל: אבל אמא, הזאב באמת אכל אותם? איך? לא הטריד אותו בכלל שאף אחד לא בא לעזור לילדים, לא מוסר ההשכל ולא המסר, רק איך זה קרה בפועל.

ניסיתי להסביר לו שכשהוא מתבכיין, אני לא מבינה מה הוא אומר. בין הקול הרועד, לדמעות ולנשימה הקטועה, המילים נבלעות ואני פשוט לא מצליחה לפענח מה הוא רוצה להגיד. הסברתי שאם יעצור רגע, יקח אוויר ויסביר לי מה הוא רוצה, אולי אפילו אתן לו. הילד לקח נשימה ארוכה ובמקום להפסיק, הוא פשוט פרץ בבכי קורע לב תוך מלמול, "את לא מבינה אותי", שגורם לי לחשוב שאני חייבת להירשם לקורס הורות של מכון אדלר, לקרוא ספרי חינוך ובאופן כללי לגדל סבלנות של פיל ולדחוק את הגבולות למקומות שנוחים לו. אבל עשר דקות אחר כך, חצי חירשת מההתבכיינות, הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות זה פשוט לחבק את הילד ולהגיד לו שאם רק יפסיק, אתן לו מה שהוא רוצה, אבל רק, בבקשה, תפסיק להתבכיין.

ביני ובין עצמי אני תוהה איפה זה משרת אותו ולמה לכל הרוחות, הוא לא מסוגל פשוט לבקש. אז אני עונה לעצמי שהוא כנראה מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת שלא כל דבר יגרור את תשומת הלב שלי ובטח שלא יקבל כל מה שהוא רוצה, אז הוא נוקט באסטרטגיית ההתשה, כי זו כידוע אסטרטגיה מוכחת אצל הורים של המאה ה-21 בואך דור הסמרטפונים והוורקוהוליקיות.

עשיתי ניסוי אחר צהריים אחד, בו שמתי אתה טלפון על שקט, לקחתי את הילדים לגינת משחקים שהם אוהבים והקדשתי להם את מלוא תשומת הלב. חושבים שמנעתי התבכיינות? הצחקתם אותי. קיבלתי אותה בגדול וככל שהילד קיבל יותר תשומת לב, כך הוא התבכיין יותר בקול. תפסו לו את הנדנדה? התבכיינות. דחפו אותו? התבכיינות בגדול. אח שלו קיבל חיבוק ונשיקה ממני? יבבות פלוס דמעות פלוס את לא שומעת בליווי סירנות.

אחרי האירוע הזה הבנתי שהתבכיינות היא חלק מצורת ההתבטאות שלו, כמו שטנטרומים הם חלק בלתי נפרד מגיל שנתיים ופספוסים הם חלק מתהליך גמילה מחיתולים. אז אם ההתבכיינות כאן כדי להישאר, אפשר לקבל לפחות משתיק קול?