ייעוץ משפחתי: שאלות ותשובות

אני אמא לילד בן שלוש וחצי ותינוק בן חמישה חודשים. שנה הבאה בני הגדול אמור להיכנס לגן עירייה והוא עדיין לא גמול. במהלך היום הוא ללא חיתול ובורח לו בחלק ניכר מהפעמים. לעיתים, בעלי מצליח לשכנע אותו להיכנס איתו לשירותים, אולם רק פעמים בודדות הוא אכן עשה שם משהו. ניסינו פרסים וניסינו איומים, ניסינו להתעלם, אולם שום דבר לא צלח. הגננת אומרת לנו שהוא מוכן וגם אני יודעת שהוא מוכן לגמילה. הוא ילד פטפטן ודעתן, חברותי מאוד ועדיין לא משנה מה אני עושה הוא צורח ופשוט מסרב להיכנס לשירותים. אני מיואשת. אני לא רוצה שילך לגן לא גמול, משום שהבהילו אותי שהגננות לא מחליפות ואם בורח על ההורים לבוא ולהחליף לו. בכלל כל החברות שלי כבר גמלו את הילדים שלהם ואני חשה לחץ מכל הכיוונים לגמול אותו. אשמח לעזרתך.

אמא יקרה,

אל ייאוש! הרשי לי להרגיע אותך ולומר לך, שזה טבעי. יש ילדים בני שלוש וחצי ואפילו ארבע שמסתובבים עדיין עם חיתול. אוסיף ואומר שאני מכירה ילדים גם בני שש שישנים בלילה עם חיתול. נכון, לחלק מהילדים הגמילה עוברת בקלי קלות ולחלקם היא מעט איטית ומאתגרת יותר. לעומת זאת, אני לא מכירה אף ילד בן 10 עם חיתול, כך שאל ייאוש.

 

ממה שאת מתארת, אני שומעת ילד חזק ורהוט, שהתנהגותו מותאמת גיל. אם נתייחס לעניין הגמילה יש שני אספקטים לנושא, ומכיוון שאני לא מכירה אותו באופן אישי אנסה מהמידע שחלקת פה להציע שתי גישות שיכולות לעשות לכם קצת סדר.

 

שתי אפשרויות -  האחת, שבנך חש את מידת הלחץ והחרדה שאת חשה סביב העניין ובעצם נכנס איתך לאיזשהו מאבק כוח. הרי מיום הגיעם לעולם יש להם מעט מאוד חופש. אנחנו אלו שמחליטים עבורם, מה יאכלו מתי יאכלו, לאן ילכו ומה ילבשו, ויכול להיות שיש פה מאבק לעצמאות. הרי אם נחשוב על זה לעומק, הדבר היחיד בו אין לנו שליטה מוחלטת על ילדנו, הוא השליטה בסוגרים שלהם. לא אנחנו אלו שמחליטים מתי הם יעשו קקי או פיפי ואנו גם לא יכולים להחליט להם באמת אם יאכלו או לא. ילדים רבים נוטים לרכז את המאבק שלהם לעצמאות סביב סרבנות אכילה או באמת בשליטה על סוגרים.

 

יש ילדים שיפתחו עצירות נוראית, ויש כאילו שירטיבו את עצמם ולא יראו שום עניין סביב גמילה. תוסיפי לזה את הלחץ הסביבתי שאת חווה, שאין לי ספק שמחלחל גם לבנך, והופה, יש לך פה תמהיל מקסים של מאבק לעצמאות. לא ציינת על היחסים בין שני האחים, כיצד בנך קיבל את אחיו למשפחה, האם היה שינוי אחר בהתנהגותו? יש  פה נקודה נוספת למחשבה. האם משהו השתנה מאז שנולד הילד השני?

 

אפשרות נוספת, אם נעצור לרגע ונשים עצמנו בנעליו של הפעוט, נוכל להבין איך הוא רואה את הדברים: מדוע ולמה עליו להתיישב במערומיו על הדבר הזה (הסיר או האסלה) ולשחרר לתוכו את צרכיו?! לתפיסתו, הגיוני ביותר לסרב לעשות זאת ולו משום שמעולם בעבר לא נדרש לעשות זאת.

 

חרדת אסלה- זהו מצב אמיתי בו הילד מפחד ללכת לשירותים ולהיפרד מהיציאות שלו ואז זה כמו כדור שלג, המחזה של בנך המצווח שמסרב להיכנס לשירותים יוצר אצלכם בלבול, אתם מנסים שיטות שונות וכולם לא מצליחות והחרדה היא הדדית -  מצד אחד את רוצה לזרום על הילד ומצד שני את מבינה שהגיע הזמן להיגמל.

בעיני גמילה מחיתולים משולה לכל תהליך חינוכי אחר, היא דומה ללמידה ולהקניית הרגלי חיים. את מציינת במכתבך כי בנך בשל ומוכן לגמילה ואף הגננת מציינת זאת, לכן אין ספק שהגיע הזמן.

 

מכיוון שברור לכם שזהו תפקידכם, כהורים, להנהיג את הילד לאורכו, אסור לכם להרים ידיים עם הופעת הקשיים ולשדר לילד מסר של ויתור. בוודאי תעדיפו לשדר לו מסר של התמדה וכוח רצון, גם כשהדברים לא הולכים בקלות ובמהירות הרצויה. כשההורים מבינים שמה שהם עושים הוא חיוני לטובת ילדם ולהתפתחותו, הם ימשיכו ויעשו זאת גם אם ייאלצו להתמודד עם קשיים ואפילו אם הילד יתנגד ויגלה מצוקה.

 

לפיכך, עליכם להחליט כי אתם עוזרים לו ללמוד, עוזרים לו בתרגול המיומנות החדשה וזה נעשה בשלבים. בשלב הראשון, שיחה, ממש לשאול אותו, ממה אתה חושש? לתת מקום לפחד. לשאול שאלות, להיות אמפטיים וקשובים. לצד זה, להבהיר לו, כי יהיה עליו להתגבר על הפחד ואתם תהיו איתו שם. לבקש ממנו שיתוף פעולה. להיות מאוד ברורים שאין יותר אלטרנטיבות. במקביל להוריד חיתול. אין יותר חיתולים עבורו, הוא גדול בשונה מאחיו התינוק ויש המון יתרונות בלהיות גדול. הרחיבו לו כמה שיותר את אפשרויות הבחירה, עודדו אותו לבחור, מה לאכול, מה ללבוש, איזה משחק הוא רוצה לשחק, ובקשו ממנו עזרה בלשבור ביצים ואפילו לקלח את אחיו הקטן. הראו לו שאתם מכירים בבחירות שלו ואפשרו לו להרגיש עצמאי. לצד זה, בהרבה אהבה, רגישות, כבוד ותמיכה אתם תדרשו מהילד לשבת לעשות את צרכיו.

 

אם דרכי הנועם לא יביאו לשיתוף הפעולה המקווה - יהיה עליכם להמשיך בתהליך הגמילה גם אם הדבר ידרוש מכם להושיב את ילדכם על הסיר/אסלה בתקיפות (אך בשום אופן לא בתוקפנות!). יהיה עליכם להיות אסרטיביים ולהזכיר לו מספר רב של פעמים ללכת לשירותים. עודדו אותו על כל הצלחה אפילו אם לא עשה כלום. עצם זה שהסכים להיכנס ולנסות מגיע לו עידוד ושמחה אמיתית על שיתוף הפעולה. המטרה היא להעניק לו תחושה של שליטה, ותחושה שמכירים בכוחו ובכך למוסס את הצורך שלו להיאבק כדי לקבל את ההכרה הזאת. היו עקביים וסבלניים והיפרדו מהחרדה שלכם המלווה את התהליך. הכירו בכך שזהו תהליך טבעי.

 

בעוד כשלושה חודשים אנחנו עוברים דירה לעיר אחרת בעקבות הצעת עבודה שבעלי קיבל. עד כה גרנו בעיר מרוחקת והיה לנו בית יחסית גדול. יש לנו 3 ילדים ולכל ילד היה חדר. בעקבות המעבר שני ילדינו הצעירים (6,8) יאלצו לחלוק חדר משותף. אנחנו מאוד חוששים גם מהמעבר והשינוי וגם מכך שמעתה הם יאלצו לחלוק חדר.

יש ילדים שישמחו עם השינוי ויתרגשו מאוד, אולם יש כאלה שיכעסו ויתנגדו מאוד.כל הכבוד שאתם מתייעצים, כי השינוי דורש הערכות ותשומת לב ואתם מכבדים את צרכיהם של ילדיכם ומעניקים להם כבוד ומחשבה. אני מאמינה שלאחר בדיקה מעמיקה אכן החלטתם שזאת ההחלטה הנכונה ביותר עבור המשפחה שלכם  ובשל אילוצי הבית החדש ילדיכם יאלצו לחלוק חדר. אני באופן אישי מאמינה מאוד שאחים שחולקים חדר זוכים בילדות אחרת, קרובה יותר ושיתופית. אולי הם רבים יותר, אבל מריבות הם חלק חשוב בתוך קשר ובתוך מערכת יחסים.

 

כאשר אתם מצוידים עם תפיסת עולם כזו יותר קל להעביר את המסר הלאה. אם באמת תאמינו שאתם משפרים את תנאי חייכם ובסך הכל מעניקים לילדכם חוויה שיתופית קל יותר לתווך את השינוי.  לכן, אני ממליצה לכנס ישיבה משפחתי, הציב את המצב החדש כעובדה ולא כשאלה. יש לעדכן אותם על השינויים הקרבים, לספר  להם על השכונה החדשה ועל הבית החדש. קחו אותם לביקור במקום וערבו אותם ככל שניתן.

 

במידה והילדים מתמרדים, או אחד מהם וזה עלול לקרות, מצד אחד יש להביע אמפטיה לכעס שלהם ולאפשר מקום לתסכול. מבחינתם זו הרעת תנאים, גם מעבר לעיר חדשה וגם מעתה עליהם לחלוק חדר. היו קשובים, אמרו להם שאתם מבינים שהשינוי לא לטעמם,  אך מאידך להיות ברורים, שאין באמת על מה להתווכח משום שזאת עובדה מוגמרת ואתם שלמים עם ההחלטה.

 

לצד זה ניתן לנסות יחד למצוא פתרונות אלטרנטיביים. שתפו אותם בחיפוש הפתרון. אני תמיד מזכירה שילדים מפתיעים מאוד בחשיבה יצירתית ומקורית והם דווקא יודעים למצוא פתרון שיכול להיות הגיוני.

שיתוף ילדיכם בחיפוש הפתרון מניב המון יתרונות . ראשית, הילד מרגיש בעל ערך- מקשיבים לו, רואים אותו. דעתו חשובה, יש לו מקום, תחושת השייכות שלו מתעצמת והוא חלק מתהליך הבחירה. אולי הוא לא זה שבחר את הבית או את העיר, אולם הוא יכול לעזור בבחירת החדרים, או אפילו במיקום הריהוט החדש. ההתייעצות הזו יוצרת דיאלוג, קירבה, סיעור מוחות משותף למציאת פתרון שיתאים לכולם.

 

יתרון נוסף ואמיתי הוא שיש סיכוי שהילד ימצא פתרון יצירתי שאנחנו לא חשבנו עליו קודם. למשל, הם יכולים ליצור טריטוריות בתוך החדר. תנו להם לעצב את החדר כרצונם ובידקו אם יש שעות מסויימות בהם מתעורר קודי ונסו למצוא יחד פתרון.

 

לא פחות חשוב ואולי הכי חשוב זה לא לבטל את דבריהם ואת רגשותיהם בנושא.  לעיתים מרוב שאנו מנסים להלהיב אותם אנו עלולים להתעלם מהרגש השלילי ומהתסכול. מותר להם לא להתלהב. חלק לא פחות חשוב מהתפקיד ההורי שלנו הוא להכין את הילד לשינויים. יש ללמד שבגמישות יש המון אפשרויות ובעיקר אלח תנסו לשכנע אותם שחדר משותף זה מדהים אם הם לא חשים ככה.

אתם ההורים, האמינו שאתם עושים את הטוב ביותר עבור ילדכם.

 

נכדתי (5) היא ילדה נבונה, רגישה ונעימה. הבעיה היא, שמאז ומתמיד היא זקוקה כל הזמן וכל היום לעיסוקים ותוכניות ובעיקר לחברת ילדים סביבה.

היא נמצאת רוב שעות היום בגן ובצהרון בחברת ילדים וממש קשה לה כשהיא צריכה לחזור בסוף היום הביתה. יש לה גם פעילות של חוג התעמלות פעמיים בשבוע אחר הצהריים.

ההעדפה שלה היא ללכת לחברה או שחברה תבוא אליה, העיקר שלא תהיה בבית "לבד".
האמת שזה נראה נחמד, אבל מאד קשה למצוא לה תוכנית בילוי או בידור לכל יום בשבוע ולמען האמת לדעתי ולדעת הוריה חשוב שתדע לשחק ולהעסיק את עצמה גם בלי חברת ילדים אחרים.
חשוב לציין שהבית מלא בעשרות צעצועים ומשחקים וגם אימה מוכנה להשקיע זמן בלהיות איתה ,לשחק ולעשות כל מיני פעילויות יצירה. אני מציינת גם שעד לפני שבועיים היא היתה בת יחידה.
איך מעודדים ילדה ליהנות מפעילות בבית ללא צורך בחברת ילדים נוספים? איך גורמים לילד ליהנות ממשחק עם עצמו?

אתחיל ואומר איזה כיף שיש סבתא כל כך מעורבת ורגישה. אני מאמינה שכל דמות שמצטרפת למשפחה רק מעשירה את מעגל התמיכה וילדים שיש להם סבתא וסבא בתמונה בהחלט בורכו. אני אומרת זאת עם הזהירות המתבקשת ובהנחה שהתפקידים במשפחה ברורים. שסבתא היא סבתא וההורים הם ההורים.

לענייננו. נשמע כי לנכדתך יש מיומנויות חברתיות גבוהות. אני מבינה שאין לה בעיות עם החברות ומשתמע שהיא מסתדרת איתן היטב וזה בהחלט מצביע על יכולות הקשורות לאינטליגנציה רגשית גבוהה.

יחד עם זאת חשוב שאנו נמצא את האיזון בחיינו, גם חברים וגם היכולת להיות לבד. מתי החברתיות הזאת הופכת לבעיה? כאשר הילד לא יכול להיות לבד וכאשר אין חברים הוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד. את צודקת שכדאי שנכדתך גם תדע להעסיק את עצמה ולא תהיה תלויה רק בחברים. לא הייתי מגבילה אותה לגבי החברים שלה אך בהחלט הייתי מנסה למצוא לה תחביב שמצריך להתכנס פנימה ולהיות מרוכזת עם עצמה. ניתן לנסות ולבדוק אם היא יצירתית בנושאים רבים כמו ציור, קרמיקה, עבודות סריגה או נגינה ואז לחפש חוגים בהתאם. אם זה לא ימצא חן בעיניה, לא לחייב אותה ולהמשיך לנסות למצוא משהו שיאפשר לה להתרכז בעצמה. יתכן וצריך לחפש חוגים עם תוצר מיידי שייתן לילדה סיפוק ויגרום לה לרצות להמשיך באותו חוג.

מה שחשוב הוא לא לעשות זאת בכוח, לזרום עם הילדה ולשים גבולות וכשהיא מגיעה הביתה לתת לה תחושה שכדאי לה להיות בבית - מקשיבים לה, מדברים איתה כמו גדולה, משתפים, מתייעצים, שיחות מלב אל לב חשובות ביותר עם מתן תחושה שאוהבים אותה וסומכים עליה. כדאי לתת לה תפקידים ועזרה עם התינוק החדש.