הגעתם לגיל שאפשר להתחיל... לנוח?

כאשר הילדים היו תינוקות חיכיתי שיגדלו, שיהיו עצמאיים, שלא אצטרך להיות זמינה עבורם 24/7. הקושי היה בעיקר פיזי: לילות בלי שינה, הפחד שיבלעו חפצים, שיפלו ויפצעו, חוסר אונים מול בכי לא מוסבר... מן הסתם, כל הקשיים שכל ההורים עוברים בשלב הינקות.

הייתי בטוחה שכשהקטנים יגיעו לגיל שנתיים פלוס, ילכו, לא יזדקקו לחיתולים וניגובי קקי, לא ישתו מבקבוקים שצריך לפרק לגורמים ולשטוף היטב ואולי אף יזרקו את המוצצים לפח, החיים שלי יהיו מושלמים. אבל, גיל שנתיים האיום, כמובן הכניס מציאות שונה - של ויכוחים על מה מותר ומה אסור, בכי בלתי נשלט ותסכול. נו, כולם מכירים את זה...

ואז, היתה לי תאוריה כזו, לא מבוססת בכלל, שבערך מגיל ארבע הכל נהיה הרבה יותר קל. הם מתקשרים לגמרי בגיל הזה, הם כבר יודעים להעסיק את עצמם ולא חייבים אותי לידם בכל דקה של היום. הלילות נורמליים, הבקרים יותר קלים, אמריקה!

אבל, בערך בגיל ארבע ואולי קצת קודם התחילו המפגשים עם החברים, ותאמינו לי - שעתיים עם אמא או אבא שלא מעניינים אותי בכלל היו קשים לי יותר מאשר לעשות שעה גרעפס. לארח בבית כל מיני אנשים זרים ומעצבנים עם ילדים מעצבנים, אחרי צהריים בגינות משחקים מלאות אמהות טרחניות... לא קל... (אבל, מודה, הכרתי כמה חברים חדשים, חלקם ממשיכים איתי גם שנים רבות אחרי שהילדים גדלו).

בשלב הזה של גיל ארבע חשבתי, שוב, ללא כל ביסוס מדעי, שכשהילדים יהיו בני תשע, יהיה לי הרבה יותר קל. כי אז, הם יקבעו לבד עם חברים, ישחקו כבר לבד, יאכלו הכל, יעשו שיעורים בעצמם, ולמעשה אני אקבל את חיי טרם הילדים חזרה.

אבל אז הגיעו הטלפונים מבית הספר על אי הכנת שיעורי בית ובלאגן בכיתה ואינטריגות בין החברים וקצת קשיי למידה ודילמות לגבי חוגים... ושוב, לא קל...

אז הייתי בטוחה, שזהו, כשהם יגיעו לגיל 12, הכל יהיה הרבה יותר פשוט. בת מצווה, בר מצווה, די - הם כבר גדולים ולא זקוקים לי כל הזמן. אין "אמא, אמא!" כל חמש שניות.

אז חשבתי...

נכון, "אמא, אמא" קצת נפסק, והקושי הפיזי נגמר - אבל הקושי הנפשי גדל - ענייני בנים בנות התחילו, דילמות על מגמות, מורים פרטיים, וגם פחות דיברו איתי, פחות שיתפו ונשארתי פתאם  חסרת אונים, מאבדת שליטה - אותה שליטה שכל כך רציתי לאבד כשהיו קטנים. ופתאם, אחר הצהריים התפנה, ולא מכירים יותר אנשים חדשים והילדים בכלל לא רוצים להצטרף לפעילויות משותפות וגם לא מוכנים שיגידו להם מה ללבוש, מה יפה, איך להסתפר. לא כיף!

ובתיכון הגיעו שיעורי הנהיגה וההוצאות המטורפות, והיציאות בלילות, ובגרויות, וצו ראשון, ו...

מה המסקנה? שלגדל ילדים זה לא קל בכלל. עם הגיל הקושי פשוט משתנה. גדולים לא קל יותר לגדל מקטנים, את החיים הקודמים לא מקבלים חזרה ואף אחד מאלו ששאלו אתכם לפני שנכנסתם להריון, "נו, אז מתי ילד?" "ומתי ילד שני?" "נו, ולא בא לכם גם בת?", לא אמר לכם את האמת של מה מחכה לכם בפרצוף.

מצד שני, עכשיו אני בשלב שאני לא רוצה שיגדלו יותר. די, גדלו מספיק. אני מאבדת אותם, שישארו עוד קצת. בעצם, שישארו לתמיד!