כשהילדים מוציאים מהכלים

לפעמים אני תוהה האם לא מהר מדי ויתרנו על הפליקים?

אני מבינה לגמרי למה היו צריכים להיעלם מהעולם המכות עם סרגל על אצבעות הידיים, הצלפות בחגורה ונעילת ילדים בחדר חשוך. אבל, הפליקים? איזו סטירה קטנה, הבאה להנחתה, משהו שמכניס ככה לאיפוס -  לא בטוח שהיה צריך לוותר לגמרי גם עליהם.

יש מצבים שבהם אני חושבת שסירסנו את עצמנו לגמרי. הילד מתפרע בכיתה, מפריע בלי הפסקה - מה אמורה המורה לעשות? פעם, היא הייתה מאפסת אותו תוך שניה עם איזה נבוט. היום, אסור להעמיד בפינה, אסור להוציא את הילד מהשיעור (בכיתות הנמוכות), אסור להגיד לילד שהוא רע, אסור לגעת בילד - בעיקר המורה יודעת מה אסור לה, אבל היא לא באמת מקבלת כלים איך כן להתמודד עם הצרה. וילדים, לא נעים לומר, לפעמים הם צרה אחת גדולה.

לא מזמן הוזמנה הבת שלי ליום הולדת מאד מושקע של חברה. שולחן הכבוד היה גדוש כל טוב, ההפעלה הייתה נחמדה מאד והדבר היחידי שלא היה נחמד בכלל היו ארבעה ילדים לא על הפסים בכלל, שפשוט חירבו את האירוע.

בגינת הבית הייתה בריכת דגים קטנה ומקסימה וטרמפולינה גדולה בחצר. החבורה העליזה ניסתה לדוג את הדגים, העיפה פיצות למים ואחרי תחינות מרובות של הורים שהיו במקום וניסו לעצור את המתפרעים הם עברו לחרב את הטרמפולינה. הם לקחו את הנעליים של הילדים והעיפו מעבר לגדר, זרקו חפצים מסוכנים תוך כדי קפיצות מסכנות חיים. אף הורה לא הצליח לעצור את ההתפרעות של ארבעה ילדים בני 5-6, שקיללו את ההורים שנשארו במסיבה והתנהגו כמו אחרוני סוחרי הסמים האכזריים בפאבלות של ריו דה ז'נרו.

אני בטח לא אומרת שצריך לחזור לתקופת ההשפלות והמכות, אבל אולי קצת הגזמנו גם לכיוון השני? כל הדמוקרטיה הזו בחינוך ילדים לא באמת עובדת

ההורים שהיו לצידי ואני היינו חסרי אונים אל מול חבורת מתפרעים שלא הגיעה לנו לגובה המותניים והסיטואציה הייתה בעיני הזויה. מה התחשק לכל אחד מההורים? לא נעים לפרט ובטח שלא פוליטקלי קורקט... מה עשינו בשורה התחתונה? ביקשנו, צעקנו, איימנו ובסוף - פשוט התקשרנו להורים שלהם שיבואו לקחת אותם.

מה עשו ההורים שהגיעו לקחת את המתפרעים? כלום. קצת צקצקו בלשונם, חלק עשו את עצמם ממש נוזפים ואמא אחת ממש התעקשה שהילדה המופרעת שלה תקבל פיצה ועוגה לפני שהיא הולכת, כי מגיע לה...

אנחנו לא חיים פעם, אבל פעם - היה קצת יותר כבוד למבוגרים. פעם, הילדים קצת היו פוחדים מסמכות כמו מורה או אבא (כן, הוא נחשב לסמכות עליונה). פעם - היו גבולות ברורים ומי שעבר עליהם נענש בחומרה. לא כמו היום, שאנחנו מאיימים ולא עומדים באיומים של עצמנו, שאנחנו מוותרים בקלות, מקלים ראש בדיבור לא יפה, בהתחצפות. שטויות, מה כבר הילד אמר?

והילדים - הם בגישה של - יאללה, מה כבר תעשו לנו?

אז, אני בטח לא אומרת שצריך לחזור לתקופת ההשפלות והמכות, אבל אולי קצת הגזמנו גם לכיוון השני? כל הדמוקרטיה הזו בחינוך ילדים לא באמת עובדת וכדאי שנתחיל לחשוב על איזו דרך ביניים שתחזיר את הילדים למסילה ולנו את הקצת כבוד עצמי שנשאר לנו רגע לפני שבני חמש ירמסו אותנו לגמרי.

אהבתם את מה שקראתם? הזדהתם?

רוצים לקרוא עוד מהמומחים שלנו בתחומים שונים ומגוונים בהם 
פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, רפואה, יחסים, צרכנות וכלכלה?
חייגו למוקד המינויים בטלפון 08-9999410 וקבלו גיליון ראשון במתנה!