נמאס לכם לקבל תשובה קצרה כשאתם שואלים "איך היה בגן"? כך תוכלו לשנות את זה

אין הורה שלא מכיר את הסיטואציה הבאה: הילדים חוזרים מהמסגרות, אתם שואלים אותם איך היה בגן או בבית ספר והם עונים רק "טוב". ומה אתם כבר רוצים? רק לדעת מה הם אכלו, מי חבר שלהם, מי הציק להם, אם הם יושבים לבד או עם חברים, איך הגננת התנהגה אליהם, מה הסייעת אמרה, כמה פעמים הם הלכו לשירותים ואם מישהו חטף להם את המשחק. אז למה לענות רק "טוב"? זה מה שמגיע לנו, תשובה קצרה וחסרת תוכן? לא רוצה לספר לא צריך. אז זהו, שלא!

מה צריך לעשות כדי שהם יספרו לכם מה עבר עליהם ויתנו לכם את האופציה להיות להם לעוגן, לייעץ ולתמוך בהם מרחוק? הסוד טמון במערכת יחסים שלכם. ילדים בודקים אותנו כל הזמן, ולא רק את הגבולות שאנחנו מציבים להם, הם בודקים איפה הם יכולים להיפתח, מתי תכילו אותם ומתי פחות ולפני שהם יפתחו את הלב במקומות שקשה להם, הם צריכים שתראו הזדהות בסיטואציות יומיומיות ביניכם ורק אז הם יפתחו את המקומות החשוכים שלהם.

כתבות נוספות במדור "הורים ברשת":

• הכול מתחיל בדוגמא אישית: הילדים שלכם לא אשמים שהם לא מנומסים
• למה צריך להציב גבולות לילדים - ואיך עושים את זה? 7 עקרונות שחשוב להכיר
• אל תגידו "לא קרה כלום": כך תתמודדו במקרים שעבורם זה "סוף העולם"

גבולות זה דבר הכרחי וחשוב, ויש המון דרכים להראות לילד הזדהות והכלה ועם זאת עליהם לדעת מי הדמות הסמכותית והיכן גבולות ממוקמים. אם הילד שלנו עושה משהו בתמימות או בשוגג מעשה שרק מכביד או מרגיז אותנו, כל מה שאנחנו רוצים זה לכעוס ולומר לו כמה עבודה הוא מייצר ואיזה נזקים הוא גורם.

אבל, ההבדל בין להפיל את הצלחת בדרך לכיור לבין לזרוק בכוונה את האוכל על הרצפה הוא הפער בין כעס להכלה. ואם נעצור רגע ונזכור שגם לנו דברים קורים בשוגג, נכיל ונחמול עליהם, הם ידעו שהמהות שלנו היא לא רק לנזוף בהם, אלא גם להכיל ולהבין את המקרה, וכך כשהם ירצו לשתף אתכם בדברים שלא הייתם נוכחים להם, הם ידעו שקיימות בתוכנו תכונות כמו הבנה והכלה ואולי שווה לדבר איתנו כי יש שם עוד צד שהם מודעים אליו.

אחרי שהם יגלו שאנחנו לא רק בתפקיד הנוזפים אנחנו נהיה חייבים לאפשר להם את הזמן הזה לפתוח ולדבר, וזה לא יקרה בזמן שיושבים עם כל האחים לשחק או בזמן שאתם בטלפון. כדי שנוכל לאפשר להם שיח, עלינו להיות איתם אחד על אחד. אחד על אחד זו לא סתם קלישאה, כי כל ילד חייב את הרגע הזה שהוא רק שלו.

ולא צריך הפקה כדי לעשות אחד על אחד עם הילד שלנו, מספיק שאנחנו בבית עם כולם ולרגע תופסים אותו, תוך כדי משחק מספרים קצת מה עבר עלינו, איזה משהו שהיה לנו קשה השבוע, ניתן להם את הפתח שאנחנו מזדהים איתם, שיש פה מקום לדבר ולהכיל, ואולי בהתחלה זה לא יוציא את המידע שרציתם, אבל אם תתמידו ותראו להם שאת שם איתם תופתעו לגלות כמה פתוחים הם יכולים להיות.

הכותבת היא מנטורית להורים ויועצת שינה לגיל הרך