הכול מתחיל בדוגמא אישית: הילדים שלכם לא אשמים שהם לא מנומסים

כשהיינו ילדים היינו מנומסים, אמרנו "תודה" ו"בבקשה" וביקשנו "סליחה" כשהיה צריך, ולפעמים גם כשלא היה צריך. נדמה שהילדים של היום קצת פחות מנומסים – דורשים ולא מבקשים, אומרים ולא שואלים. נעלמו משפטים כמו "אפשר בבקשה לקבל" והפכו ל "תן לי את ה...", אך כמו הרבה דברים, גם כאן האשמה היא ברובה - על ההורים.

ילדים לא נולדים מנומסים. הם לומדים להיות כאלה, ודווקא לא מהאימא שמתעקשת "מה אומרים?" כשהילד מקבל מתנה ואומרת לו "תגיד תודה" כשמגישים לו משהו. דווקא שתי הדוגמאות האלה לא מלמדות את הילדים דבר חוץ מלמלא אחר הוראות האם (או האב) מבלי להקדיש מחשבה לסיבה, וסביר להניח שכשלא תהיה לידם הם לא יתמידו.

כתבות נוספות במדור "הורים ברשת":

• למה צריך להציב גבולות לילדים - ואיך עושים את זה? 7 עקרונות שחשוב להכיר
• אל תגידו "לא קרה כלום": כך תתמודדו במקרים שעבורם זה "סוף העולם"
• מחמיאים לילדים שלכם? לא בטוח שאתם עושים זאת בדרך הנכונה

אז איך מלמדים אותם להיות מנומסים, גם כשההורים לא לידם?

נימוסים הם נורמות של התנהגות שמהוות כללים של קוד חברתי בלתי כתוב. הם משקפים את כללי ההתנהגות שספגנו בבית ובחברה שבה גדלנו כך שילד לומד את כללי הנימוס המקובלים בחברה שלו מהבית ומהסביבה שלו, וגם כחלק מהתרבות שבו הוא גדל, שכן נימוסים הם לא אוניברסליים ומשתנים מחברה לחברה.

ההורים הם הדוגמא הראשונה של הילד. כשהוא רואה אותם מתנהגים בכבוד זה לזו, מדברים בשיח מכבד לאנשים מסביבם - הוא לומד בהבנה שאלו כללי ההתנהגות המקובלים ומחקה אותם.

כשילד שומע את ההורים שלו אומרים ''בוקר טוב'' לשומר בכניסה לגן, ''בבקשה'' ו-''תודה'' כשהם בחנות ו-''סליחה'' כשהם עוברים ברחוב, הוא לומד שזה השיח המקובל והנכון בסיטואציות השונות וככל שיתבגר ידע להשתמש במילים האלה בקונטקסט הנכון ולהתאים אותן לסיטואציה.

ומה קורה כשילד לא אומר תודה? בהרבה מאוד מהפעמים הוא פשוט לא יודע כיצד לנהוג בסיטואציה שכזו או לא מקשר את המילה המתאימה. אבל, אין זה אומר שהוא לא מנומס. אם נגער בו לומר תודה או נשאל אותו מה אומרים סביר להניח שיתבייש או שידקלם את המילה באופן אוטומטי בכדי לרצות אותנו. אבל אם אנחנו נגיד תודה בעצמנו ולאחר מכן נסביר לו את הסיטואציה הוא ילמד להבא.

נימוסים, כמו כל דבר בחינוך - מתחילים בבית, תהיו מנומסים ותהוו דוגמא לילדים שלכם.