איפה אתם, אותם זוגות שבאמת יודעים מה עברנו?
למה כל כך קשה לנו לדבר על הרגעים הקשים שלנו, ומה אם נשתמש בטראומות שלנו לתמיכה באחר? | טור אישי
הכי מתבקש שאנשים שחולקים את אותם צרות יחברו, אבל במחלקה הזאת דברים כאלה לא קורים. היינו מגיעים כל שבועיים כמו שעון במשך חודשים, בדרך כלל הזוגות שראינו בפעם הקודמת כבר נעלמו ומדי פעם פגשנו זוגות עקביים כמונו. במחלקה הזו יש שתי אופציות איך הסיפור הזה ייגמר, בהפסד כבד או ניצחון משווע, זו מחלקת הבשורות הרעות וגם שהתברכנו באיזו בשורה טובה זה תמיד היה מהול בעצב כי בסיס הבשורה הטובה טמונה במערכת של תקלות.
למחלקת היריון בסיכון לא מגיעות רק נשים מעל גיל מסוים או עם תאומים, למחלקת היריון בסיכון מגיעות נשים שעברו היריון רגיל לחלוטין ופתאום בלי הודעה מוקדמת גילו בעיה, ובזמן שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים מתחילות להישאל שאלות - האם זו בעיה פתירה? ואם הרופא יחליט שלא, האם הזוג יחליט בכל זאת להביא את התינוק לעולם? רק אותם זוגות יודעים איך זה מרגיש לקבל החלטה יזומה, האם להפיל את החיים שקורמים עור וגידים ולקטוע את כל המסע הזה או להסתכן ואולי לקבל את הפרס הכי גדול של החיים. אבל רגע, מה אם ממשיכים את המסע ואחרי הלידה נגלה שחיים שלמים פה התהפכו? איך יודעים מה המעשה הנכון?
כמות השאלות שמציפות את הזוגות שמגיעים למחלקה הזו לא משתווה לשום מחלקה ואי הוודאות שמלווה בתהליך גם כשמבטיחים לך שיהיה בסדר היא קשה מנשוא.
אבל בואו נדבר על הבעיה הכי גדולה, שכל מי שעובר שם במחלקה, בין אם הם נשארים לתקופה ואולי גם עד הסוף ובין אם המסע הזה נקטע אחרי הביקור הראשון, אלה זוגות שלא נחשפים, שלא שופכים את הטראומה הזו שעברו, רק כי זה לא נושא מאוד פוטוגני ואולי גם מבהיל לאלה בסביבתם שלא סיימו את תהליך הבאת הילדים לעולם.
מי שמכיר אותנו מכיר את הסיפור שלנו, סיפור הניצחון שלנו, אבל הפרטים הם לא העיקר אלא הדרך, דרך שמלווה בהמון כאב שעליו לא מדברים. בכל פעם שאני מספרת את הסיפור שלנו יורד לי עוד פירור של הסלע הענק הזה מהלב וגם אולי אם מישהו שסיפרתי לו מכיר מישהי שמכירה זוג שעובר את מה שעברנו, אני אוכל לתת להם עוגן להישען עליו, שידעו שהם לא לבד, שיש שם עוד מישהו שישב בכיסאות האפורים, ראה את המבט הריק של כל אותם זוגות בעיניים ולתהות מה עובר עליהם, כשאנחנו בעצמנו בתוך המערבולת. יש שם עוד מישהו שישב וראה מסדרון עם אנשים מתחלפים, שאולי העדיפו להישאר אורחי קבע במחלקה רק כדי לקבל את הסוף הטוב שלהם.
אז איפה אתם, אותם זוגות שבאמת יודעים מה עברנו? שחוויתם את הטלטלה הכי גדולה שהחיים יכולים לזמן, טלטלה שאולי מאחוריכם אבל הצלקת שם בפנים תמיד תהיה חלק מאיתנו. ולכל אלה שעושים את הדרך ה"רגילה" לתינוקייה, אל תיקחו אותה כמובן מאליו, כי לא רק שכל לידה היא נס, היא גם נחשבת גן עדן להורים שנמצאים בצד השני של הקיר, בטיפול נמרץ תינוקות.
הכותבת היא מנטורית להורים ויועצת שינה לגיל הרך
