לאינתיפאדה השנייה ניתן שם שגוי - צריך לכנותה אחרת כדי להבין אותה באמת

הסדרה "שמים אדומים", שהפרק השישי שלה ישודר הערב (שני) ברשת 13, עוסקת בתקופת האינתיפאדה השנייה ובאירועים שעיצבו אותה. לפרופסור הלל פריש, עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, שראה איך עליית הסדרה לאוויר הציפה מחדש את הנושא יש נקודה שחשוב לו להבהיר.

כתבות נוספות:

• לצפייה בפרקי שמים אדומים
• לצפייה בכל פרקי הפודקאסט של שמים אדומים
• פרויקט מיוחד: האירועים המרכזיים של האינתיפאדה השנייה

הטקסט המלא של פרופ' הלל פריש, כפי שעלה בקבוצת הפייסבוק "האינתיפאדה השנייה - שמים אדומים":

אחת מהבעיות הגדולות בהבנת אירועי הדמים בין 2005-2000 הוא השם השגוי שניתן להם – האינתיפאדה השנייה. לאמיתו של דבר, רב השונה על הדומה בין האינתיפאדה הראשונה, מרד עממי ספונטני שהפתיע את אש"ף בתוניס ואף את הפלגים המקומיים והמסגרות העממיות הקשורות להם, לבין הלחימה שנוהלה מראשיתה על ידי יאסר ערפאת, הרשות הפלסטינית שהוא עמד בראשה ומנגנוני הביטחון שצמחו ממנה. ובכן, "מלחמת הרשות הפלסטינית בישראל" מהווה כותרת מדויקת בהרבה לאירועים אלה מאשר האינתיפאדה השנייה.

ארבעה מאפיינים במיוחד מבליטים את השוני בין האינתיפאדה הראשונה לבין מלחמת הרשות בישראל.

הראשונה במעלה, קיומה של רשות פלסטינית שכבר מראשיתה נהנתה מתקציב של קרוב לכמיליארד דולר (היום התקציב גדול פי ארבע) כשהיא מעסיקה קרוב ל-70 אלף מועסקים, כ-40 אלף פקידים אזרחיים ו-30 אלף אנשי מנגנוני ביטחון. הרשות נהנתה מסיוע מסיבי דיפלומטי וכספי מארה"ב ומהאיחוד האירופי. בל נשכח שראשי הרשות היו מוזמנים לבית הלבן מתוקף תפקידם, מעמד שרוב מדינות העולם יכולות רק לחלום עליו. זאת לעומת, פלגי טרור של עשרות בודדות לפני האינתיפאדה הראשונה כשאש"ף היה מבודד בטוניס.

השוני הבולט השני היה בין רמת ההכשרה והמיומנות של אנשי מנגנוני הביטחון לבין הטרוריסטים הבודדים שפעלו לפני ואף אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה. רבים מאנשי הביטחון נהנו מהכשרה צבאית במכללות צבאיות של צבאות סוריה, ירדן, מצרים, אלג'יריה ומזרח גרמניה, בנוסף להכשרה כאנשי טרור וגרילה במדינות מזרח אירופאיות אחרות שהיו גרורות של ברית המועצות. עם בואם של אנשי המנגנון, ידע זה הועבר במהירות לאנשי טרור מקומיים דוגמת התנזים של פת"ח.

הפלסטינים לראשונה השיגו תחת הרשות את היקר מכל לפעול כנגד ישראל – אזור מקלט בטוח קילומטרים ספורים מהקו הירוק, כדי להתאמן בחופשיות בהפעלת אמל"ח, להכשיר מתאבדים, להקים מעבדות ולספק את אנשיהם במטענים רבי עוצמה, להשיג מודיעין בעין מפריע (שהרבה ממנו נאגר במסגרת מנגנוני הביטחון של הרשות). לפני ובמהלך האינתיפאדה הראשונה, לעומת זאת, ידה הארוכה של מערכת הביטחון הישראלית הכשילה את רוב ההתארגנויות של נשק חם עוד לפני הפעלתו.

ולבסוף, אם לפני ובמהלך האינתיפאדה הראשונה, האמצעי הלחימה שעמד ברשות הפלגים, החמאס והג'יהאד האיסלאמי בכל רגע נתון על עשרות בודדים של רובים ואקדחים, הרי שישראל התירה מתוקף הסכמי אוסלו הבאת מעל 11,000 רובים ואקדחים – 4,000 בעזה ו-7,000 לרשות ביהודה ושומרון.

אין פלא אפוא שתהליך "השלום" של אוסלו גרם לחימושם של הפלסטינים ולמאבק אלים באופן אקספוננציאלי במלחמה שפרצה ב-2000 לעומת האינתיפאדה השנייה. את עיקר המחיר ספג העורף הישראלי. במהלך חמש השנים של מלחמת הרשות בישראל, נרצחו פי עשר ישראלים מאשר באינתיפאדה שפרצה בסוף 1987 – אלף לעומת כמאה. אבל גם הפלסטינים שילמו את מחיר ההתחמשות כשמספר הפלסטינים שנהרגו באירועי 2000 היה בסביבות 3,500 (לפי נתוני ארגון בצלם), אלף יותר מאשר באינתיפאדה.

מלחמת הרשות בישראל, כמו תהליך אוסלו כולו, לימד שיעור חשוב. בין אם הנך בעד אופק מדיני, בין אם הנך שולל אותו, ניסיונות להשכין שלום רק יכולות להגביר את הטרור, לפחות בתקופת המשא ומתן. הסיבות ברורות. בקרב הפלסטינים שרוצים בתהליך, הרי הטרור משמש דרך להשיג ויתורים ישראלים. לעומת זאת, ה"מקלקלים", קרי החמאס והג'יהאד, יגבירו את הטרור כדי להכשיל את ניסיון השכנת השלום.

חשוב להפנים את השיעור הזה בשעה שקולות באופוזיציה ובממסד הביטחוני תולים את הגברת הטרור בימים אלה ב"חוסר אופק מדיני". אופק מדיני רק יגביר את הטרור. אם השמאל הישראלי רוצה בשלום הוא צריך מראש להיערך לאפשרות זאת ולדעת כיצד להתמודד עמה בצורה מושכלת יותר מאשר בעבר.