"רצתי לכיוון הפיצוץ וראיתי אש ענקית ואנשים שרופים רצים ברחוב"
מורן עמוס, עובדת הפקה ב"שמים אדומים", שיתפה בפוסט כואב על הפיגוע בשכונת בית ישראל, שהתרחש בתקופת האינתיפאדה השנייה. עמוס, שהייתה בסמוך לזירה, סיפרה על הרגע שבו קיבלה את הבשורה שחברתה והתינוק שלה נרצחו: "הייתי בטראומה, היינו ישנות 4 במיטה מהפחד"
מורן עמוס, עובדת הפקה בסדרה "שמים אדומים", שיתפה בפוסט שהעלתה בקבוצת הפייסבוק "האינתיפאדה השנייה - שמים אדומים" על פיגוע שהייתה בו יחד עם חברותיה ועל הרגע שבו גילתה שחברה שלה ובנה התינוק נרצחו בפיגוע.
כתבות נוספות:
- לצפייה בפרקים של שמים אדומים
- פרויקט מיוחד: האירועים המרכזיים של האינתיפאדה השנייה
- הצטרפו לקבוצת הפייסבוק הרשמית של שמים אדומים
הפוסט המלא של מורן עמוס:
לפני שנה שאלו אותי אם אני רוצה לעבוד בהפקה של סדרה בשם "שמים אדומים". לא ידעתי על מה מדובר אבל הסכמתי והתחלנו 3 חודשי צילומים. רק תוך כדי הצילומים הבנתי שהעלילה מדברת על תקופת האינתיפאדה השנייה. לאט לאט פשוט חזרתי אחורה בזמן, עשרים שנה אחורה, לאותו יום נוראי בשבת בערב, 2 למרץ 2002.
הייתי בת 22 וחזרתי בתשובה כמה שנים קודם. גרתי במדרשה של בנות חוזרות בתשובה. הרבנית שלנו הייתה מגדולי המחזירים בתשובה באותה תקופה. היה להם ישיבה של בנים, מדרשה של בנות ובניין בית הארחה של משפחות חילוניות שבאו להרגיש אווירה של שבת. הבנות היו מלוות את המשפחות כל השבת ודואגות להן לכל מה שצריך. באותה שבת היו המון ילדים והיינו איתם כל הזמן.
באותו יום חברה מאוד טובה שלי בשם צופיה יערית אליהו הגיעה עם התינוק שלה ואמרה לנו שבעלה במילואים אז היא תאכל איתנו את הסעודה השלישית לפני שיוצאת השבת. שרנו שירי שבת, שמענו ממנה המון סיפורים והיה לנו כל כך כיף ביחד. נגמרה הסעודה ואנחנו כמנהגנו מדי מוצאי שבת הלכנו לרבנית הביתה, חיכינו שהרב יבוא ויעשה לנו הבדלה ואילו צופיה הלכה הביתה.
בעוד שחיכינו בבית הרבנית, פתאום נשמע בום מטורף. כל הבית רעד, החלונות יצאו וחזרו למקום. הרבנית צעקה שכולם יירגעו ואמרה לי "לכי תראי מה קרה ושאף אחד לא יצא מהבית". רצתי לכיוון הפיצוץ ומה שראיתי אזכור כל חיי - אש ענקית, אנשים שרופים רצו ברחוב ומישהו צעק "הילדים שלי, הילדים". ואז הגיע עוד בום נוסף ורכב שישבו בו ילדים קטנים התפוצץ.
ברחתי על נפשי בוכה וצורחת "פיגוע פיגוע". חזרתי לרבנית והיא ביקשה ממני לחפש את כולם אז חזרתי חזרה לזירת הפיגוע. פתאום ראיתי שחברה שלי מהמדרשה נפצעה, חתיכת מתכת מהרכב שהתפוצץ נכנסה לתוך הרגל שלה. הרבנית אמרה לי "אל תעזבי אותה". נסעתי איתה לבית החולים ופגשתי מחזות קשים מאוד.
בעודי בבית החולים, קיבלתי טלפון מהרבנית שאמרה לי שלא מוצאים את צופיה החברה שלי. זכרתי שהיא הלכה הביתה ואמרתי לרבנית שהיא יכולה להיות רגועה כי קרוב לוודאי שהיא בבית. אבל בכל מקרה, כדי לוודא, התקשרנו לבתי החולים, במשך שעות התקשרנו אך לא מצאנו את צופיה.
אני זוכרת שבשעה 3 בבוקר התקשרה אליי אודליה ואמרה לי "תשבי ,תירגעי, אבל יש לי בשורה לא טובה". היא אמרה לי שמצאו את הגופות של צופיה ושל בנה יעקב אברהם אליהו בן שבעה חודשים באבו כביר.
בזמן שאני כותבת את השורות האלו אני בוכה, זה מחזיר אותי לאותו לילה ארור. מאותו רגע לא יכולתי לדבר, נכנסתי לשוק. אני וחברה שלי אביגיל ישבנו על הרצפה ולא דיברנו במשך 3 שעות. בשעה 6 בבוקר אמרתי להן שאני חייבת ללכת. הגעתי למדרשה. 50 בנות ישנות ואני במקלחת צורחת את חיי מבכי. לא מצליחה לתפוס שצופיה והתינוק שלה שישבו איתי לפני שניה לאכול כבר לא איתנו.
צופיה עמדה ליד המחבל בזמן שהוא התפוצץ. בפיגוע נרצחו 10 אנשים, מתוכם 6 ילדים. זאת הייתה תקופה שכל מוצ"ש היה פיגוע במקום אחר בירושלים.
מה קרה איתי? אני כמעט השתגעתי. לא רציתי לצאת מבית החולים במשך שבועיים, רק טיפלתי בפצועים וכל רגע הגיעו עוד ועוד מפיגועים אחרים. בסוף הרבנית באה ולקחה אותי בכוח, היא אמרה לי שאני אשתגע אם אשאר שם. חזרתי למדרשה אבל הייתי בטראומה, היינו ישנות 4 במיטה מהפחד. זאת הייתה תקופה מאוד מאוד קשה ומפחידה. עד היום אני מפחדת מנפצים שזורקים בפורים.
מקווה שלא נדע יותר כאלה אבדות וכאלה פיגועים. יהי זכרם של צופיה יערית אליהו ויעקב אברהם אליהו ברוך.
*****