יוצר "שמים אדומים" על המפגש עם אם שתכננה לבצע פיגוע התאבדות: "בתה התחננה שלא תשאיר אותה לבד"
עמית כהן, אחד מיוצרי הסדרה "שמים אדומים", היה עיתונאי שסיקר בין היתר את האינתיפאדה השנייה. הוא סיפר שהעבודה על הסדרה שאבה אותו חזרה אל הימים ההם, שיתף על פגישותיו עם מבוקשים פלסטיניים ועל היחס שהפגישות גררו: "כשהייתי מספר לקהל ישראלי על המפגשים האלה, אנשים נהגו לזוז באי-נוחות"
לעמית כהן, אחד מיוצרי הסדרה "שמים אדומים", היה חשוב לספר את אירועי האינתיפאדה השנייה מהצד האנושי ולהציג את המסע שהדמויות עוברות בסדרה. בפוסט שהעלה בקבוצת הפייסבוק "האינתיפאדה השנייה - שמים אדומים" התייחס למפגש עם אחד מראשי גדודי חללי אל-אקצא בגדה, לשיחה עם אם חד-הורית שתכננה לבצע פיגוע התאבדות - ולעיסוק בסדרה שהחזירה אותו לימי האינתיפאדה.
כתבות נוספות:
- לצפייה בפרקים של שמים אדומים
- פרויקט מיוחד: האירועים המרכזיים של האינתיפאדה השנייה
- הצטרפו לקבוצת הפייסבוק הרשמית של שמים אדומים
הפוסט המלא של עמית כהן:
פגשתי אותו במוקטעה ברמאללה, בתוך משרד קטנטן, שהוסב לחלל מגורים, שם הוא הסתתר עם אשתו ושני ילדיו. הוא עמד אז בראש רשימת המבוקשים של ישראל, אחד מראשי גדודי חללי אל-אקצא של הפתח, דבר שזיכה אותו בהגנה אישית מיאסר ערפאת, שהתבצר בעצמו בבניין הסמוך, עשרות מטרים מאיתנו. אני הייתי עיתונאי מתחיל, שכיסה את התחום הפלסטיני עבור עיתון "מעריב". ככל שהשיחה התקדמה, הוא דיבר על הפיגועים שהשתתף בהם. פיגועי ירי קטלניים, כבר מימיה הראשונים של האינתיפאדה השנייה. הוא אישית לחץ על ההדק והרג. הוא לא דיבר בגאווה וגם לא בחרטה, אלא נתן תיאור קר ועובדתי. יותר מאשר סיפור, זה היה וידוי.
באמצע השיחה נכנסה אל החדר בתו, שהייתה אז בת ארבע. קירות החדר הקטן היו מכוסים בפוסטרים עם פרצופיהם של חבריו לחוליה, שכבר חוסלו על ידי צה"ל. הוא ביקש מהילדה הקטנה לזהות אותם. היא הצביעה על הפוסטרים ונקבה בשמות השהידים, אחד אחד. הוא הרים ונישק אותה. עברו שנים מאז אותה פגישה, עד שצה"ל והשב"כ הצליחו לעצור אותו.
בדירת מסתור בשכם פגשתי מבוקש אחר, גם הוא איש פתח, שגייס מחבלים מתאבדים ושילח חוליות ירי. הוא עישן בשרשרת והסכים שפיגועי ההתאבדות הם נשק איום, אבל עבור הפלסטינים – הוא התעקש – זו הדרך היחידה לאזן את המשוואה מול ישראל.
בטול כרם נפגשתי עם מי שהייתה אמורה להיות אחד הנעלמים באותה משוואה נוראית. אישה צעירה, אם חד הורית לילדה בת 13, שהתנדבה לבצע פיגוע התאבדות בנתניה - עיר מגוריי. היא נזכרה כיצד בלילה לפני הפיגוע היא סיפרה לבתה על תוכניותיה, ולא שינתה את דעתה גם כשהילדה התחננה בדמעות שתתחרט, שלא תשאיר אותה לבד בעולם. באותו הלילה, שעות לפני היציאה לפיגוע, היא נעצרה על ידי צה"ל. כששוחררה מהכלא, כעבור מספר שנים, הצטרפה לארגון שלום ישראלי-פלסטיני.
כשהייתי מספר לקהל ישראלי על המפגשים האלה, אנשים נהגו לזוז באי-נוחות. היו כאלה שהתפרצו בכעס או נפגעו. אולי הם ראו בתיאורים המפורטים, האנושיים לעיתים, סלחנות מצדי כלפי האנשים שעמדו מאחורי פיגועי הטרור. זו לא הייתה הכוונה. המטרה הייתה לספר את הצד השני בצורה הטובה ביותר, בלי הנחות או פילטרים, בלי להצדיק, להבין, לסלוח לטרור או למבצעיו. אבל, במפגשים כאלה, יש רגעים בהם נעלמות המילים שכולנו מכירים בהקשר הישראלי-פלסטיני - שנאה, פוליטיקה, אינתיפאדה, כיבוש, דת, הסתה - ומה שנשאר הם אנשים, דמויות, ששונות לגמרי מהסטראוטיפים שיש לנו בראש. עבורי זו לא מחשבה מנחמת, אלא מכאיבה ומצמררת. גם כיום, העובדה שאנשים נורמטיביים מסוגלים לקחת חלק פעיל במעשי זוועה, היא חזקה ומטלטלת יותר מאשר אמירות כלליות, שטחיות, על הסכסוך.
לא פשוט לקרוא את המילים האלה, אבל גם לא פשוט לכתוב אותן. המטרה של כל כותב היא להגיע אל הקהל שלו, אל קוראיו, אל צופיו. קל יותר להציג תמונה חד-ממדית.
אחרי עשר שנים של עבודה עיתונאית, שכללה כיסוי של אינספור פיגועים, חיסולים, מבצעים צבאיים ועסקאות שבויים, הרגשתי צורך להתנתק מהעיסוק ב"סכסוך". במשך עשר שנים הצלחתי להתרחק. הספר של דניאל שנער, ולאחר מכן העבודה על הסדרה, שאבו אותי בחזרה אל הימים ההם. אל הדמויות שפגשתי במציאות, אל האירועים והמקומות. ושוב, מצאתי את עצמי במקום דומה: איך מספרים את הסיפור המורכב והבלתי אפשרי של האינתיפאדה השנייה, אבל הפעם כסדרת דרמה. זה אתגר שונה, קשה, רגשי יותר. לדרמה יש יכולת לגעת ברגשות בצורה שונה מכתבה חדשותית או יצירה דוקומנטרית. היא יכולה לעזור בריפוי, אבל גם לפצוע.
הכלל שהנחה אותנו לאורך כל הדרך היה להתמקד בדמויות ובמסעות הרגשיים שהן עוברות במהלך הסדרה. לבחון את הצד האנושי, את החברויות ומערכות היחסים, ובאמצעותן לספר את ימי האינתיפאדה. זוויות הצפייה משתנות מפרק לפרק. הן נעות בין ירושלים לשכם, ומזגזגות בין שני צדיו של הקו הירוק. לכן, יהיו רגעים קשים לצפייה. אני מתאר לעצמי שגם הפעם יהיו כאלה שייעלבו או יכעסו. במיוחד בימים האלה, כשהאירועים בחדשות מזכירים כל כך את ימי האינתיפאדה. ועדיין, אני מקווה שנגיע אל הקהל, שנקבל את ההזדמנות לספר את הסיפור עד סופו.
*****