השדכנית של "ווארט": "לא הערכתי את העוצמה, כל הודעה שקראתי ניקבה חור בלב"
רגע לפני העונה החדשה של "ווארט" (שבת ברשת 13), השדכנית שרה פכטר, משתפת בטור חדש על הפניות הרבות שקיבלה לאחר התוכנית, על הקושי לתת מענה לכל כך הרבה אנשים שרוצים שידוך - ועל ההחלטה להקים אפליקציית שידוכים: "אם בכל שבוע ייצא מזה שידוך אחד אמיתי - זה עולם ומלואו"
אם יש דבר אחד שחוויתי אחרי העונה הראשונה, זו מבוכה אמיתית. לא מבוכה של מצלמה או של ביקורת, אלא מבוכה שמגיעה מבפנים, מבוכה מול מציאות שלא ראיתי עד הסוף, מול אנשים שלא קיבלו מענה, מול כאב שלא הערכתי את עוצמתו.
כשהעונה הראשונה עלתה לאוויר, ציפיתי לריגוש, לסיפורים יפים, אולי גם לקצת שיח סביב הנושא. אבל, מהר מאוד הבנתי שלא מדובר בעוד תוכנית טלוויזיה. זה היה כמו לפתוח סכר. מאות, באמת מאות של רווקים, רווקות, פרק ב' ופנויים פנויות מכל הסיבות, מגיל עשרים ועד שמונים, החלו לפנות אליי מדי יום. בהודעות, בשיחות, במיילים, ברחוב. פתאום התוודעתי לעומק של בדידות שלא מדברים עליה.
כתבות נוספות:
- מ"חוצניקים" ועד "חברותא": המדריך שיכין אתכם לעונה החדשה של "ווארט"
- מה זה בכלל "ווארט" - ומה מומלץ לא לעשות בדייט הראשון?
- "יש לנו שידוך": הקסם של "ווארט" חוזר בעונה חדשה
ניסיתי לענות לכולם. בהתחלה הייתי קמה בלילה להשיב. אחר כך הגבלתי את עצמי, ואז הצלחתי להגיע רק לארבעים. וגם זה, בקושי. כי לצד הרצון לעזור, אני גם מנהלת משרד פרסום ויח"צ למגזר הדתי־חרדי. יש לי בית, ילדים, אחריות, מצפון ואני מתמרנת, כמו כולן, בין עשרות משימות ביום. אבל כל הודעה שקראתי ניקבה בי חור קטן בלב.
יש משהו כמעט בלתי נסבל בלקרוא שוב ושוב את אותו משפט: "אני כבר לא יודע למי לפנות" או "כבר לא מאמינה שיש מישהו בשבילי". והיה שם הכול. רווקות בשנות השלושים שמרגישות שהעולם רץ בלעדיהן. אלמנים ואלמנות שפתאום מוצאים את עצמם שוב לבד אחרי חיים שלמים. אנשים טובים, מוצלחים, מלאי לב וערכים, שפשוט איבדו תקווה.
אני זוכרת רגע אחד שלא אשכח לעולם. עמדתי בקניון מלחה, כשניגשה אליי אישה נרגשת, עם עיניים נוצצות וידיים רועדות. היא אמרה שראתה את התוכנית, שהיא אלמנה בת שישים, ושאלה אם אולי יש לי רעיון עבורה. לקחתי ממנה את מספר הטלפון שלה. עשר דקות אחר כך ניגש אליי גבר מבוגר, אלמן בן שבעים, חייכן כזה, טוב לב. לא חשבתי פעמיים קראתי לה, קראתי לו, והכרתי ביניהם במקום. שידוך נולד. הלוואי שכל יום היה מסתיים כך.
אבל לא כל סיפור נגמר באור. הרוב נגמר בדממה. בהודעות שלא הספקתי לענות להן. בפניות שצללו למעמקי התיבה שלי ולא עלו שוב. ושם, בדיוק שם, התחלתי להבין את עומק השבר. שבעצם, אין היום מערכת אחת, מסודרת, חכמה, שמרכזת את כל הפניות האלה. שאין שיתוף פעולה אמיתי בין השדכנים, שהמידע מתפזר בין מחברות, קבוצות, טלפונים, וכן, גם בין אנשים טובים שבאמת רוצים לעזור, אבל אין להם כלים.
שברתי את הראש. הרגשתי אחריות. לא יכולתי להמשיך כאילו כלום. אז התייעצתי, חקרתי, הקשבתי, ומתוך המקום הזה של כאב אבל גם של אמונה גדולה נולדה "ווארטי".
"ווארטי" היא אפליקציית שידוכים שנבנתה בדיוק מהמקום הזה: כדי שלשדכנים ולשדכניות יהיה סוף־סוף כלי אמיתי, ממוחשב, שמאפשר להצליב נתונים, לנהל שיחות, ולשמור כל פנייה כדי שאף לב לא ילך לאיבוד. המערכת מאפשרת גם לכל רווק, רווקה, פנוי או פנויה מכל עדה, מגזר וגיל להירשם, ליצור קשר, ולהגיע ישירות אלינו. זה לא "עוד אפליקציה". זו תפילה שהפכה למיזם. שנה שלמה של עבודת נמלים, עם חברת טכנולוגיה מקצועית, כדי לבנות מערכת שמחברת לבבות, לא רק נתונים.
אני לא נאיבית. אני יודעת שלא כל אחד ימצא מחר את בן זוגו. אבל אם כל שבוע ייצא מהמערכת הזו שידוך אחד אמיתי, זה עולם ומלואו. כי שידוך אחד הוא לא רק שני אנשים, הוא בית, משפחה, תקווה חדשה. ואם למדתי משהו מכל הפניות, המסרים, המילים שנאמרו לי בלחש או בבכי זה שכולנו, בכל גיל ובכל מצב, רק רוצים שיאהבו אותנו באמת. וזה, כנראה, השידוך הכי גדול שיש.