באתי לראות טקס פרידה שערכה חברת "בדרכך" ואני עדיין לא מצליחה להבין איך פרידה מאדם זר מצליחה להשפיע עליי כך

מה ששבה את לבי היה הווילון. מהרגע הראשון הרגשתי איך הוא עוטף אותנו, מחבק, מעביר בדיוק את התחושה של פרידה אינטימית. כמעט ניתן היה לחשוב שהווילון עצוב איתנו. ישבנו שנינו בחדר הפרידה של "בדרכך". עומר גונן, הבעלים של החברה, ואני, שבאתי לשמוע ולהכיר.

חדר הפרידה תוכנן במיוחד למעמד הזה ונראה כי חשבו בו על כל פרט ופרט. גודל החדר. הוילון העוטף את החלל על כל גובהו וקירותיו. סידורי הפרחים האלגנטיים. הכורסאות הנמוכות. כשנמצאים בחדר הזה, הזמן עומד מלכת. העולם שבחוץ נשאר בחוץ ובתוך החדר יש כמעט אוירה של קדושה. רק המשפחה הקרובה של הנפטר מורשית להיכנס לחדר הזה, ובו הם מקבלים את כד האפר, ויש להם את כל הזמן שהם צריכים  על מנת להיפרד בשקט, רגע לפני שכל מכריהם וקרוביהם יגיעו לטקס הפרידה בחוץ. החדר עוטף ומחבק. אני יושבת על הכורסא הנמוכה הירקרקה ומחבקת את ברכיי, ויכולה לחוש כמה עצב ואהבה החדר הזה כבר ספג בשתיקתו. וכמה הוא מכיל ונכון, וקולע בדיוק למטרה שלשמה הוקם.

לאחר מספר דקות עומר מציע שניגש אל הפרגולה, שם עומד להתקיים טקס פרידה של "בדרכך". תחת הפרגולה מתקיימים הטקסים אשר באו להחליף את ההלוויה המסורתית. "הטקס הוא טקס פרידה מותאם אישית" מסביר עומר ומוסיף "אנחנו יושבים יחד עם המנוח מבעוד מועד, ועם משפחתו, ומתכננים הכל ביחד. לפעמים יש שיר מיוחד שחשוב לבם שישמיעו. לפעמים הם רוצים שתהיה ארוחה קלה שתלווה את הטקס, לפעמים ירצו שאנחנו ננחה את הטקס עבורם. אנחנו קשובים ומנסים למלא כל בקשה. ועוד לפני שהם מבקשים משהו, יש דברים רבים שאנחנו נותנים כחלק מהטקס כי כך היינו רוצים שינהגו כלפינו.

עומר מוביל אותי אל הפרגולה. תחת הפרגולה ניצבים שני שולחנות מאורכים, עטופים מפה שחורה מבד כבד. על אחד השולחנות מונחים חלוקי נחל, ולצידם טושים עבים, כדי לכתוב מילות פרידה. כל מי שמגיע לטקס מוזמן לכתוב על אבן אם הוא רוצה בכך. בסוף הטקס, האבנים יונחו בקערה יפה ויוגשו למשפחת המנוח, מגלה לי עומר. חלק מהמשפחות יבחרו לשמור את חלוקי הנחל בסמוך לכד האפר. חלקן תבחרנה להניחם במקום בו האפר נטמן, אם החליטו לטמון אותו.

על השולחן השני מונח אלבום זיכרון, גם הוא חלק ממה שמקבלים כאן. ניתן לכתוב בו, ניתן גם רק ללטף את הדף ולהיות רגע בשקט בתוך העצב.

בין שני השולחנות, על כן עץ וברזל גבוה שנבנה בהקפדה רבה, מונח לו כד האפר.  אם לא הייתי יודעת שמדובר בכד אפר, הייתי חושבת שמדובר בפריט נוי למזנון הבית. לא כך דמיינתי כד אפר (מה שמראה עד כמה התחום הזה בתולי פה בארץ).

אט אט מתחילים להיאסף האורחים שהגיעו לטקס. הליכתם דוממת. חלקם עוצרים ליד חלוקי הנחל וביד רועדת רושמים מילה. חלקם שוקעים באלבום הזיכרון. אישה מבוגרת עומדת ליד כד האפר ומלטפת אותו באצבעות גרומות ואוהבות.

הרחבה כולה מוצלת. שיר נעים מתנגן כעת ברקע, כסאות מסודרים במרחק נעים האחד מהשני. על כל כיסא מונח מארז של ממחטות נייר, שנעטף ביד. כבר אמרתי שחושבים על כל פרט, נכון? זו בדיוק הדוגמא לכך. בצידו המרוחק של החלל ניצב מקרר ובן משקאות קלים, לרווחת הנוכחים.

עומר מספר שהלב של בדרכך הוא הפרידה "אנשים פונים אלינו כאשר הם רוצים אופרה (שריפת גופה) וקבורה אזרחית, אבל הם בוחרים בנו בגלל המשמעות של הפרידה, בגלל שאנו מתייחסים לכל הניואנסים של אותו יום ובגלל שהם יודעים שהם יהיו בידיים טובות".

עומר מוסיף "כאשר הלקוחות פוגשים אותנו זמן מה לפני הפרידה, לפעמים חודשים לפעמים שנים, אפשר להתייחס לעומק על מהות הפרידה - מי יהיה, מה לעשות, אווירה, מה חשוב שיבוצע ויאמר. מי שדוחה את ההתמודדות הזו לרגע אחרי האחרון נמצא בלחץ זמן וכאוס נפשי שמקשה מאוד על ההחלטות הללו. אם יש משהו שהייתי רוצה לשנות בתרבות הפרידה הישראלית הוא הלגיטימיות לדבר על זה ולהתכונן לקראת הפרידה"

אני מתרחקת מעט והטקס מתחיל. טקס אישי. מכבד. מדויק. מבלי להכיר אף לא אחד מהנוכחים, ניכר כי זה בדיוק מה שהמשפחה רצתה. התרגשות לא ברורה אוחזת בי, ואני לא מצליחה להבין איך טקס פרידה של אדם זר מצליח להשפיע עליי כך. בלי קול אני נפרדת מעומר ומ"בדרכך", לא לפני שאני מזכירה לו בלחש, שאת כל הבקשות ששמע מפי במהלך הסיור, ישמור בסודי סודות, ויקיים רק בעוד עשרות שנים.