הצד האפל של פייסבוק

"אני זוכרת שפעם הייתי בחורה צעירה ולא היה אינטרנט", אמרה איזו סבתא מקומטת בלי שיניים אבל עם חלוק בית, וכולם ריחמו עליה שהיא חיה בעבר. למרות שבעצם, הממ... זו הייתי אני. ואמנם יש לי עדיין את כל השיניים שלי, אבל זה לא הופך אותי לפחות זקנה. וכן, באמת לא היה אינטרנט כשהייתי צעירה. זאת אומרת - היה, אבל קטן כזה, פיצקי. והזיכרון הכי משמעותי שלי ממנו זה שכל פעם שניסיתי להתחבר, אמא שלי היתה שומעת את הרעשים של המודם וצועקת עלי שזה עולה כסף. אח, היו ימים.

הסיבה שבגללה נתקפתי בנוסטלגיה המהממת הזו, היא בגלל מסיבת רווקות שהייתי בה בשבוע שעבר, שנערכה לכבוד החברה-הכי-טובה-שלי-מאז-התיכון, וכללה עוד כמה בנות שאני מכירה את הפרצוף שלהן עוד מאותה תקופה וגם כאלה שלא. שתינו אלכוהול, עשינו משחקי חברה מטופשים ופידחנו את הכלה לפי כל הנהלים. אבל היה זה שלב העלאת הזיכרונות שעשה לי בלב צביטה יוצאת דופן.

נזכרנו בגן הציבורי שהיינו יושבים בו, מנגנים ומעשנים ושותים וודקות. נזכרנו בתאונות הרולר בליידס של דודו השחור ובשיער הארוך של איתי הקטן. מכל הבנות שהשתתפו במסיבה והיו איתנו בתיכון, רק אחת שמרה תמונות ומכתבים. 3 תמונות, בעיקר באיכות גרועה - זה מה שנשאר לנו מהשנים היפות שלנו. היינו נפגשים כמעט כל יום, מבלים עד 3 בבוקר, חרשנו את תל אביב, עשינו שטויות ברחוב, באוטובוס, בכיתה.. כולם שכבו עם כולם ובגדו בכולם וכל מה שנשאר לנו זה 3 תמונות מטושטשות. באחת מהן רואים את דודו השחור עם חולצה קרועה מתאונת רולר בליידס. זהו.

פאסט פורווד להיום:
אמנם אני כבר לא בת 16 והכבד שלי כבר לא יכול להתמודד עם טקילה בשקל, אבל אני רואה מה קורה בעולם. אנשים יוצאים לבילוי, ותוך שעתיים זה בפייסבוק. אתה יכול לדבר עם מישהי מחיפה בלי שאמא שלך תצעק עליך שזו שיחה ל-04. הבלוג שלך מלא בציטוטים מהבית ספר וסיפורים וחפירות וסתם שטויות, ואתם בטח לא שמים לב בכלל שזה משהו מיוחד, כי זה חלק מהחיים שלכם ותמיד היה.

הייתי נותנת שתי אצבעות (זרת וההיא שלידה, לא צריך להיסחף) כדי שיהיה לי בלוג ומצלמה בגיל 16. אתם חושבים שאני זוכרת היום את כל מה שהיה אז? בולשיט. קודם כל, הייתי שיכורה 24-7, אז זה כבר גורע תאי זיכרון. וחוץ מזה, זה היה פאקינג מזמן. כל מה שנשאר לי מאז זה קטעי סצנות עם פרצופים מטושטשים וניסיון להבין מה קדם למה ואיפה זה היה. וזה עצוב. לא מייקלג'קסון מת-עצוב, וגם לא חתלתולים דרוסים-עצוב, אבל עדיין, עצוב. אני מרגישה שחלק ניכר מהחיים שלי הלך לאיבוד וחבל, כי השקעתי הרבה אנרגיה באותה תקופה ב"להיות". חבל שכל מה שנשאר מזה זה 6 שורות בספר מחזור, שאני בטוחה שאין קשר בינהן לבין המציאות.

יכול להיות שאני סתם בהתקף נוסטלגיה בגלל המסיבה, יכול להיות שברגע שאני אזכר אני אתחרט שבכלל רציתי לדעת. יכול להיות שהמוח שלי מגן עלי, ושהדבר האחרון שהייתי רוצה לשחזר זה את הבחורים הסליזים האלו שהתנשקתי איתם במועדון, מרוב התרגשות שהם בכלל שמו עלי. או את ההצגות שעשיתי כשהייתי שיכורה והייתי בטוחה שהן מצחיקות ולא בצורה מביכה. yeah right. והמריבות צומי שלי עם אותה חברה-הכי-טובה, והדיכאונות, וקונצרטי הצרחות עם אמא, והחצ'קונים! אוי אלוהים, אני ממש לא רוצה להיזכר בחצ'קונים.

אז לפני שאני מנערת מראשי את המחשבות על הימים היפים שהיו פעם, תרשו לי לחתום בעצה, כי בכל זאת - אני כבר זקנה וזקנים אוהבים לתת עצות לצעירים: אני לא יודעת מה אתם עושים עכשיו עם החיים שלכם, אבל מה שזה לא יהיה - תשתדלו לשמור את זה פוטוגני. כדי שבעוד כמה שנים, אחרי שתספיקו כבר לשכוח עם איזה מייל נרשמתם לפייסבוק, תוכלו להסתכל לעצמכם-הצעירים בעיניים בלי לרצות לקבור את עצמכם מבושה. ושיהיו לכם חיים טובים.