ביקורת: The Swapper

שאלת המודעות העצמית של בני האדם (יש שיקראו לזה "נשמה", יש כאלה שיגידו שזו סתם אשליה) מעסיקה את כל הקשת האנושית כבר אלפי שנים. מדענים, פילוסופים, אנשי דת וסתם אנשים פשוטים כאלה מהרחוב - כולם תוהים מה יש בנו שהופך אותנו ל... ובכן, עצמנו. אם אני חושב, האם אני קיים? האם לשכפולים גנטיים יש נשמה? האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? The Swapper עונה על השאלות האלה בתוך שתי דקות בערך. כן, יש לנו נשמה. ואנחנו יכולים לירות אותה מגוף אחד לשני בעזרת רובה.

The Swapper, אם לא ראיתם את סרטון ה- Let's Play שלו שהקלטתי עם עופר, מצטרף לארסנל ההולך וגדל של משחקי פאזלים-פלטפורמות-אינדי-דו-ממדיים. במהלכו, תשחקו אסטרונאוט אלמוני שמסתובב על תחנת החלל הנטושה Thesus ותנסו להבין מה בדיוק הולך בה. בשביל להתקדם בתחנת החלל הזו תצטרכו לאסוף "Orbs". בשביל לאסוף את ה- Orbs האלה, תצטרכו לפתור פאזלים. ובשביל לפתור את הפאזלים האלה, תצטרכו להשתמש ברובה שלכם. The Swapper.

הרובה הזה מסוגל לעשות שני דברים. הראשון הוא ליצור שכפול גנטי שלכם בכל מקום שאתם יכולים לכוון אליו. השכפול הגנטי הזה הוא ריק. חסר נשמה. הוא מחקה בצורה עיוורת את כל הפעולות שתעשו. הדבר השני שהוא מסוגל לעשות הוא לירות את המודעות שלכם לתוך אחד מהשכפולים הגנטיים הללו, ולהשאיר מאחוריכם קליפה חלולה שתעשה את מה שהגוף החדש שלכם עושה. זו לא מכניקה מהפכנית במיוחד. אבל The Swapper מצליח לעשות כמה דברים ששמים אותו מעל משחקי פלאש כאלה ואחרים בהם נתקלתי במכניקה הזאת.

הראשון שבהם הוא חיבור לאווירה ולעלילה של המשחק. ל- The Swapper יש אווירה מאוד אפלה וריאליסטית. אווירה שכשהיא מתחברת לכל קונספט השכפולים, והעובדה שבמהלך המשחק אתם הולכים להרוג הרבה מהם (למעשה, זו מכניקה די בסיסית במשחק - בשביל להגיע למקומות גבוהים במיוחד תצטרכו להקריב כמה "שכפולים" ולרסק אותם על הרצפה בצורה לא-סימפטית) הופכת אותו להרבה יותר קריפי ומטריד.

השני הוא העיצוב שלו. סיבה נוספת שהוא כל כך מטריד היא שהוא לא בדיוק נראה כפי שאתם מצפים שהוא יראה. מעט מאוד דברים ב- The Swapper הם מצוירים. רובם נבנו בחימר או במגוון של חומרים ביתיים, צולמו ונסרקו למשחק. זה יפה, זה מעניין, אבל יותר מזה, זה פשוט לא מתיישב כל כך במוח עם המראות שאתם רגילים לראות במשחקים.

אבל הסיבה העיקרית שבגללה התלהבתי דווקא מ- The Swapper, היא הפאזלים. כאמור, ראיתי משחקים שמנסים לבסס חידות על הקונספט הזה של שכפולים גנטיים, אבל מעט מהן היו מוצלחות כמו אלה של The Swapper. העלייה ברמת הקושי שלו מאוד הדרגתית, אבל כשהוא מסיים להתחמם, תמצאו את עצמכם עומדים מול כמה אתגרים אכזריים במיוחד. בעזרת מעט מאוד אלמנטים (בעיקר אורות שמונעים מכם ליצור שכפולים גנטיים, שניתן לכבות אם אתם עומדים על כפתור מסוים) המשחק מצליח ליצור פאזלים קשים במיוחד.

ההתקלות הראשונית בהם בדרך כלל גורמת לרגע של "מה לעזאזל", אבל הפתרון שלהם הוא כמעט תמיד הבנה הדרגתית של הסיטואציה שאתם מתמודדים איתה. קיר ה"אין לי מושג בכלל מה לעשות פה" שקיים במשחקי פאזלים אחרים שעושים הרבה פחות בעדינות את הקטע הזה של העלאת רמת הקושי כמעט ולא מופיע פה, ובכך חוסך לכם המון יציאות זועמות מהמשחק ורגעים שבהם אתם מנסים לשבור לעצמכם את המקלדת.

לא כולם יאהבו את The Swapper. מספיק לצפות בסרטון ה- Let's Play שלנו ולשמוע את התגובות של עופר בשביל להבין שהאווירה, והעלילה הקצת-מקושקשת (ואני מוכרח לציין שלמרות שאני די חיבבתי אותה, במבט לאחור של אחרי סיום המשחק היא בהחלט לא משתלמת במיוחד) לא יתלכדו בעיני כל אחד למשהו קוהרנטי, וקצת יפריעו לחלק העיקרי של המשחק. אבל גם אם האלמנטים האלה של המשחק לא ימצאו חן בעיניכם, אי אפשר לקחת מ- The Swapper את הפאזלים שלו. הם נהדרים, ואם אתם מחפשים משחק פאזלים זול ומוצלח, זו בהחלט אפשרות נהדרת.

טור זה הופיע בבלוג "גיימפאד", והוא מתפרסם כאן תחת רישיון רשיון ייחוס-שיתוף של Creative Commons