אהבה אסורה

בואו נשחק במשחק אסוציאציות קטן. מה מזכירה לכם המילה "פדופיל"? רוב הסיכויים שתגידו "ילד". זה טבעי, שהרי פדופילים תוקפים ילדים. אבל המילה השניה שסביר להניח שתזכירו תהיה "אינטרנט", וזה כבר דורש בדיקה.

"זה לא נכון לומר שהאינטרנט מגבירה את הפעילות הפדופילית. הרשת דווקא עוזרת לצמצום מקרי התקיפה בידי פדופילים", מסביר ד"ר נמרוד קוזלובסקי, יועץ משפטי לדיני מחשבים, שבין השאר עבד עם ה-FBI במציאת שיטות לתפיסת פדופילים.

אך מי הם הפדופילים, איך הם פועלים באינטרנט ומי שומר על הילדים שלנו? אלה השאלות שכדאי מאוד לכולנו לברר.

הכירו את מיסטר הייד

לפני שאנחנו מסתכלים על הפדופילים באינטרנט ואיך הם משפיעים זה על זו, כדאי שנכיר קצת את הטיפוסים שאנחנו מדברים עליהם.

הראשון הוא הפדופיל, מי שיש לו נטיות מיניות הקשורות בקטינים. "בתרבות שלנו יש הרבה שימוש בקטינים בהקשרים מיניים ולא כל מי שנדלק מפוסטר של דוגמנית צעירה מיד מוכרז כפדופיל", מעיר קוזלובסקי. ההגדרה המוסכמת והנפוצה היא של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (ה-APA), שמציב שלושה מבחנים שמזכים בתואר המפוקפק:
- על האדם לחוות פנטזיות עזות, דחפים מיניים או להציג התנהגות מינית הכוללת ילדים במשך תקופה של לפחות 6 חודשים.
- אותו אדם מימש דחפים אלו או שהם גורמים לו לחץ נפשי רב, עד כדי הפרעות במבנה האישיות.
- האדם המדובר הוא בן 16 לפחות והילדים משני המבחנים הראשונים צעירים ממנו בחמש שנים ויותר.

הפדופיליה היא תופעה מוכרת, שהקדימה את הופעת האינטרנט באלפי שנים, ולא תמיד נחשבה כסטיה. ביוון העתיקה, לדוגמה, נישואין של גברים בשנות ה-30 לחייהם לנערות בנות פחות ממחצית גילם היו הנורמה המקובלת. כיום המצב הרבה פחות טוב משהיינו רוצים להודות: במדינות רבות נמשך המנהג של נישואין בין גברים מבוגרים לילדות, וגם במערב יש כאלה הקוראים לקבלה של הפדופיליה לחיקו החמים של הקונצנזוס. בהולנד הם אפילו ניסו לרוץ לפרלמנט.

הטיפוס השני נפוץ הרבה יותר ונמצא על הגבול שבין פדופיליה ליחסים מוסכמים עם קטינים. מדובר באנשים שקשר כלשהו עם קטינים מגרה אותם מינית. הם ישרצו בצ'אטים ובפורומים של קטינים וינהלו איתם שיחות, שפעמים רבות ישמעו לגיטימיות לחלוטין: על מסיבות בבית הספר, סדרות טלוויזיה וכדומה. המבוגרים בשיחה הם בדרך כלל טיפוסים מסוגרים עם קשיים רציניים בבניית קשרים חברתיים, שמנסים לחיות מחדש תקופה קודמת בחייהם.

ההבדל הגדול ביניהם לבין פדופילים הוא שהאקט של הראשונים כמעט ולא יוצא מחוץ לתחומי האינטרנט. רק לעיתים נדירות מתדרדרים אלה שמתגרים משיחה עם ילדים למעשים פדופיליים, והנה דוגמה טובה לכך שחשוב להתעסק בהבדלים בין רמות שונות פדופיליה.

"אין שום חוק האוסר על שיחה תמימה בין מבוגר לקטין", מסביר קוזלובסקי. "הבעיה מתחילה כשהשיחה גולשת לתחום הניצול, לצ'ט מצלמות בעירום, שיחה פוגעת או מינית וכדומה. עולה גם השאלה, מה מרוויח הקטין מהקשר הזה? האם החברה מוכנה לסבול אותו? התשובה היא כמובן לא".

רוב הסיכויים שהטיפוס השלישי שנדבר עליו בכלל לא מתעניין בילדים במובן המיני. יתכן אף שהוא עצמו נגעל מהפדופילים ומעשיהם, אבל מה לעשות שפרנסתו תלויה בהם. מדובר בכל אלה שמשמשים כברגים במערך העצום של הפצת פורנוגרפיית ילדים באינטרנט.

"לא ניתן למדוד זאת בוודאות, כי הפעילות לא מדווחת לרשויות המיסים, אבל ההערכות המקובלות מדברות על 3-5 מיליארד דולר לשנה שמגלגלת תעשיית פורנוגרפיית הקטינים. רק אחוז קטן, פרומיל, מאלה שמתעסקים בפעילות הזו הם אכן פדופילים", מוסיף קוזלובסקי. "כל השאר הם הטיפוסים שתמצא בכל מערך עברייני: 'נותני שירותים', שמתעסקים בצדדים הכספיים והטכניים".

הזאב הבודד

"ברמת הפדופיל הבודד, זה שפועל ביחידות, האינטרנט שינתה את מאזן הכוחות לטובתנו", מציין חיים ויסמונסקי, סגן בכיר לפרקליטת מחוז ת"א, המרכז עבירות פדופיליה וירטואלית. ב"טובתנו" הוא מתכוון למשטרה ולמערכת המשפט. "חשבנו שהפדופילים יבינו מהר מאוד עד כמה הרשת מסוכנת להם, ושתוך מספר שנים הם יזנחו אותה כמעט לחלוטין. לשמחתנו, טעינו בגדול", מוסיף קוזלובסקי את הזווית שלו.

הפדופיל מהדור הישן, זה שלא היה מחובר לאינטרנט, פעל בדרך כלל רחוק מעיניו של מי שיכול היה להפריע לו, בזירה מבודדת. אם זה בפינת רחוב, ביער או בדירה סגורה - העדים היו מעטים. תפיסת פדופיל אחד היתה כרוכה במאמץ רב, וכל פדופיל נהנה מחופש פעולה רחב מדי, וכתוצאה מכך, פגע כל פדופיל בעשרות (ולפעמים מאות) ילדים בטרם שנתפס.

בעולם המקוון המצב שונה. "האנונימיות באינטרנט היא מיתוס", קובע קוזלובסקי. כל צעד שהפדופיל עושה משאיר עקבות במחשב שלו, בזה של הקטין ובעשרות השרתים שמתווכים ביניהם. גם הזירות שבהם פועל הפדופיל הפכו למצומצמות וצפויות. שוטר אחד יכול לתפוס 10 פדופילים מהמשרד במקום לשכב במארב ליד בית ספר. גם שלב ההוכחות בבית המשפט הפך פשוט יותר: ערימת דיסקים ליד המחשב מהווה סיבה מספקת לשליחת אדם לכלא ל-20 שנה.

לא חסרות שיטות שיכולות להגן על הפושעים המקוונים, חלקן אינן דורשות ידע מיוחד. הצפנה לדוגמה, היא פעולה פשוטה להחריד. "למרות זאת, רק ב-2% מהתיקים שמעורבים בהם פדופילים מתעוררת בעיה של הצפנה", מציין קוזלובסקי. "על הצפנה טובה, כזאת שממש מקשה עלינו, אין בכלל מה לדבר. זה כמעט ולא קיים".

כלים מתקדמים יותר, כמו רשת TOR, שיכולים לקרב את העבריין לאנונימיות הנכספת, בכלל לא נמצאים בלקסיקון של הפדופילים. "אפילו גלישה מקפה אינטרנט היתה יכולה להקשות עלינו מאוד. למרות זאת, אנחנו מגלים שאפילו בכניסה לאתרים פדופיליים, נעשה שימוש בדרך כלל במחשב האישי".

מדוע נמצאים הפדופילים כל כך רחוק מאחורי שאר הפושעים באינטרנט? איך יתכן שלטרוריסטים במערות של קאנדהר יש יותר מודעות לשימוש נכון באינטרנט מלתושבי ארה"ב?

זה מתחיל בכך שהפדופיל הבודד הוא, מעצם הגדרתו, בודד. קבוצות מחתרת מאורגנות היטב, כמו אירגונים טרוריסטיים או מפיצי תכנים פיראטיים, דואגות לחבריהן ומחנכות אותם לדרכי התגוננות. הן כותבות ומפיצות מדריכים לפעילים ובונות כלים שישמשו אותם. הפדופילים, ברוב המקרים, לא מגיעים לרמת הארגון הזו. האיש הבודד שמחליט לתקוף ילד לא קורא מדריכים לפני כן.

מה שמביא אותנו לסיבה השניה: פדופיליה היא בהרבה מקרים תוצאה של דחף רגעי. רוב הפדופילים תוקפים לראשונה כשנופלת לידיהם הזדמנות מקרית לכך. לדוגמה: כשהפדופיל מבין שהילד בצ'ט מוכן להיפגש איתו. הפדופיל לא יטרח לנתק את השיחה, לרדת לקפה אינטרנט, להפעיל אמצעי הגנה, לתכנן את התקיפה ורק אז לשוב ולשוחח.

הסיבה השלישית היא שמיתוס האנוניומיות פועל בצורה הדדית. פדופיל יכול לבלות לילה שלם בשיחה עם ילד, ולגלות בבוקר שאותו קטין הוא בעצם שוטר משופם בן 35. מסתבר שהפדופילים עצמם לא טורחים על הכללים הבסיסיים של שימוש באינטרנט (לא למסור פרטים מזהים לדוגמה), ושוטר סמוי יכול לפתות אותם להסגיר את עצמם בקלות.

ואז באו הסופרנוס

למטבע הזה יש צד נוסף אחד לפחות. בזמן שהמעבר לאינטרנט הקל מאוד על תפיסת פדופילים, הוא גם גרם להופעת שוק פורנוגרפיית הקטינים. זה לא שלפני עידן האינטרנט התופעה לא התקיימה, אבל אז תהליך ההפקה - מרגע הלחיצה על ה-REC ועד הלחיצה על ה-PLAY - היה כמעט בלתי אפשרי.

צרכן תוכן פדופילי בשנות ה-80 ותחילת ה-90 היה צריך לדעת על מקום שמספק צרכים מהסוג הזה, לגשת לשם ולשכנע בקודים את המוכר שהוא לא שוטר. כל זאת בכדי לזכות בגישה למגוון מאוד מצומצם של סרטוני וידאו, שעלותם אסטרונומית. המחיר הגבוה נדרש לכיסוי ההוצאות של ספק התוכן, שהיה צריך לשנע ארגזים עם קלטות וידאו לא חוקיות. כל העסק לא רק שלא השתלם, אלא גם היה מסוכן מאוד.

האינטרנט שינתה את המצב לחלוטין. מהפיכת הווידאו הנוכחית, עם יוטיוב ואתרי שיתוף הווידאו האחרים, עברה קודם אצל הפדופילים. יצרני התוכן הפדופילי הכירו בפוטנציאל של האינטרנט הרבה לפני שתי הנערות מרמלה, שכבשו את העולם עם הסרטון שלהן. נוצר שוק משגשג של סרטוני קטינים ולא עבר זמן רב עד שהוא משך את תשומת ליבם של הדגים הגדולים. המאפיה.

מה שיכולנו להגיד על הפדופיל הבודד כלל לא תקף כשזה מגיע לארגוני פשע. "לאחר שהפקת סרט פורנו שמערב קטינים, נותר הנושא החשוב של גביית הכסף. כאן נכנסת לתמונה המאפיה, שהיא ארגון מאוד מנוסה ומתוחכם בתחום הזה", מסביר קוזלובסקי. "יצרני התוכן מוכרים אותו לארגון הפשע, שדואג להמשיך את התהליך משם".

אחסון, פרסום והפצה

שלוש בעיות עומדות בפני מי שרוצה לעשות כסף מפורנו קטינים: איפה לאחסן את התוכן, איך לפרסם אותו וכיצד לגבות בעבורו כסף. נתחיל דווקא בבעיה האחרונה, שהרי אם יש ארגון שמבין בטיפול בכספים לא חוקיים הרי הוא המאפיה.

ישנן דרכים רבות להסתיר כסף שהגיע מפדופיליה. הנפוצה שבהן היא חיוב משני: הפדופיל נותן את מספר כרטיס האשראי שלו בזמן הרישום לאתר וארגון הפשע משתמש בפרטים הללו בכדי לקנות סחורות חוקיות, טוסטרים למשל, בסכום הדרוש. אלו נמכרות לאחר מכן והופכות חזרה לכסף מזומן.

החיוב בכרטיס האשראי של הפדופיל הוא בעבור טוסטר, קניה חוקית ולגיטימית שלחברת האשראי והמשטרה אין סיבה לחשוד בה. כך מתחמקת תעשיית הפורנו מהבעיות שהפילו את תעשיית ההימורים באינטרנט, לאחר שנאסר על חברות האשראי לאפשר חיובים למטרות הימורים.

כעת יש לברר היכן מאוחסן התוכן הפורנוגרפי וכיצד מפיצים את השמועה עליו. אורח החיים של אתר פדופילי ממוצע עומד על מספר שעות בלבד, שבהן הוא אמור לספק את כל הנכנסים, לכן התוכן מאוחסן בכל מקום אפשרי: שרתים של חברות, מחשבים פרוצים, שטחי אחסון חינמיים ועוד.

הרי התוכן יעלם משם בכל מקרה לפני שמישהו ישים לב למתרחש. כמובן שקיימים גם אתרים שחיים זמן רב יותר, אבל מרביתם נתפס על ידי גורמי אכיפה כגון ה-FBI, ומאוד מסוכן להסתובב בהם.

את שאלת ההפצה מקדימה השאלה מי הם הלקוחות? הקהל של פורנוגרפיית הקטינים מורכב רובו מאותם "פדופילים בפוטנציה", אותם אלו שטרם מימשו את הפנטזיות שלהם. מכיוון שבכל המעצרים של פדופילים נמצאה פורנוגרפיית ילדים, הסברה המקובלת היא שהדרך מצפייה למעשה עצמו קצרה. צרכני התוכן הפדופילי אינם "זאבים בודדים" כמו הפדופילים שהזכרנו, והם פועלים כמו כל קהילה מקוונת, בפורומים וצ'טים, שם מופצים קישורים.

לספקי הפורנו יש שיטות נוספות להפצת התוכן שלהם, שיטות שפותחו בעזרת המשאבים האדירים שעומדים לרשותם. סברה אחת היא שהם פיצחו חלק משיטות העבודה של גוגל, מה שמאפשר להם להקפיץ את דירוג האתרים שלהם בתוצאות החיפוש לפרקי זמן קצרים. זו ככל הנראה הסיבה האמיתית לכך שה-FBI דרש מגוגל את נתוני החיפוש שלה, במטרה לאתר את החוקיות בהופעת חיפושים פדופיליים.

יתכן גם שזו הסיבה שגוגל סרבה למסור את המידע. זה מספיק גרוע שהמאפיה יודעת את הסודות של אלגוריתם החיפוש שלה, היא לא מעוניינת להפיץ את המידע הלאה גם לממשלה. וכמובן, בואו לא נשכח את הספאם. מכיוון שהארגונים שמפיצים את התוכן הפדופילי הם גם אלו שמפעילים את רשתות הזומבים לשליחת ספאם - לא לקח יותר מדי זמן למישהו לחבר את שתי המחשבות הללו.

צדים קטינים

אתרים פדופיליים נתקלים בכל הקשיים הרגילים של אתרי תוכן, בעיקר בתחום השמירה על זכויות יוצרים. תוכן פדופילי זולג מהם ומזהם גם מקורות אחרים באינטרנט, כמו רשתות שיתוף הקבצים. כאן מבוצעת ההפצה על ידי אנשים שיודעים מה הם עושים, ולכן הם לא נתפסים.

רשויות האכיפה מחפשות בדרך כלל את המקור הראשון לכל קובץ, בהנחה שאותו יהיה הכי קל להרשיע, אבל ההפצה לרשתות כמו אימיול מתרחשת בעזרת סוסים טרויאניים, המושתלים במחשבים של משתמשים תמימים או מחשבים ציבוריים. התוצאה היא שתכנים רבים של פורנוגרפיית קטינים זמינים ברשתות ה-P2P.

התופעה נפוצה כל כך שלקהילה ישנן מילות חיפוש מיוחדות שמניבות תוצאות פדופיליות, בכדי להקל על המשתפים. כאן אנחנו מקבלים הצצה קטנה אל מה שעלול להיות העתיד, בו יותר ויותר מהפדופילים יתמקצעו בטכניקות אינטרנט.

מרבית התוכן הפדופילי מופק במדינות בהן שלטון החוק רופף, כמו מזרח אירופה, דרום אפריקה ודרום אמריקה. "ישנם אנשים שתפקידם לצוד את הקטינים במדינות הללו ולפתות אותם. לאחר מכן הם מסוממים, נאנסים ולעיתים נרצחים", מעיד ויסמונסקי.

"בניגוד לסרטי פורנו רגילים, שם מדובר בזנות בהסכמה, רוב סרטי הקטינים מתעדים אונס ברוטאלי". יוצרי הסרטים מוגנים כמעט לחלוטין בארצות בהן הם פועלים, ולרשויות האכיפה במערב נותר רק לנסות לתפוס את הצרכנים במדינות שלהן, בכדי לחסל את הדרישה לתוכן.

חייך, אכלת אותה

איך תופסים פדופילים? בכדי לענות על השאלה צריך לחזור לחלוקת העבריינות הפדופילית. עיקר המעצרים הם של צרכני תוכן פדופילי ופדופילים שנתפסו במקרה, תוך כדי חקירת פשעים אחרים. אין זה אומר שלא נעשה מאמץ לתפוס גם את הפדופילים התוקפים, אבל קיימת חלוקה ברורה הנובעת מסיבות פוליטיות וכספיות, שמשפיעות על אופן התפיסה וסוג העבריינים שנכלאים.

ישנן ארבע שיטות עיקריות לציד פדופילים ברשת:
• הראשונה לקוחה הישר הישר מספר ההדרכה לשוטרים מתחילים: הסתננות לקהילה ואיסוף מודיעין. שוטרים מתחזים לפדופילים ופועלים בתוך הפורומים והצ'טים. כך נאסף מידע רב לגבי פעילות של אתרים פדופיליים. כשנחשף אתר שכזה עומדות בפני רשויות האכיפה שתי אפשרויות - הסבירה יותר היא תביעת המפעילים. הם נתבעים, נכלאים והאתר נסגר.

• האפשרות השניה: ה-FBI מעוניין בכליאת מפיצי תוכן פורנוגרפי ולכן לא נוהג לסגור איתם עיסקאות. אבל לכלל הזה יש כמובן יוצאים מהכלל. לעיתים מדובר רק במפעיל שרת אחסון שהעלים עין מהתוכן הפורנוגרפי, או במנהל מערכת שלא היה נוקשה מספיק עם הצנזורה. אלו יוכלו לחמוק מעונש אם יעבירו את הפעילות לרשויות האכיפה, שימשיכו להפעיל בעצמן את האתר.

המטרה היא איסוף מידע על פדופילים, שיאפשר לתקוף הגנות משפטיות בסגנון "זה הכל הסוס הטרויאני". הסיפור הוא כזה: ההגנה נפוצה ביותר בקרב מי שמחזיק תוכן פורנוגרפי היא "לא ידעתי, לא שמעתי. מישהו פרץ לי למחשב והשתיל שם חומר תועבה". בכדי למוטט את קו ההגנה הזה, צריכה הפרקליטות להוכיח שהנאשם אכן התכוון להשיג ולהחזיק תוכן אסור. "אנחנו צריכים להוכיח כוונה", מפרט ויסמונסקי, שעוסק בהכנת התיקים לתביעה.

מכיוון שכניסה לאתרים מחייבת פעילות אקטיבית של מסירת פרטים מזהים, כגון כרטיס אשראי ושימוש בשם משתמש וסיסמה, ניתן להוכיח בעזרת הרשומות המקוונות שאותו נאשם הוא אכן פדופיל ולא קורבן של סוס טרויאני.

כיצד משמשת הסיסמה להוכחת כוונה? פשוט מאוד: רוב האנשים משתמשים באותה סיסמה לכל השירותים באינטרנט. אם סיסמת הכניסה של הנאשם זהה לסיסמת המייל שלו, הרי שהוכחנו שהוא זה שיצר אותה.

• השיטה השלישית היא פתיחת חקירה בעקבות תלונה. כאן מתבצעת רוב הפעילות הסמויה בצ'טים. כשמתעורר חשד שצ'ט הפך לכר פעולה לפדופילים, נכנסים לשם שוטרים סמויים ומתחזים לילדים.

חשוב לציין שעיקר הפעילות בצ'טים, הזוכה למרבית תשומת הלב העיתונאית, מגיעה רק בעקבות תלונות. אין רשות אכיפה בעולם שמסוגלת לשים שוטר בכל שיחה באינטרנט, מה גם שזה עלול להביא לפגיעה בחופש הביטוי. לכן חשוב לשמור על עירנות ולא להסס להתלונן כשעולה חשד לפעילות פדופילית. לפחות בארה"ב יש מי שמקשיב לתלונות ובודק אותן.

• תפיסות מקריות דרך חקירות אחרות: כיום הולכים ומתרבים צווי החיפוש במחשבים. כמעט בכל תיק של הונאה ועבירות דומות נעשה שימוש בחומר שנשלף ממחשבי הנחקרים. לעיתים הצו מוגבל לחומר הקשור לחקירה המקורית בלבד, אולם במקרים רבים המשטרה יכולה לעשות שימוש בחומר שנמצא בדרך אגב, ואם מדובר בחומר פדופילי הרי שהחשוד בצרות רציניות. גם חקירות בנושאי הלבנת הון חושפות לעיתים קשרים לפעילות פדופילית, שהרי מישהו צריך לטפל בכל אותם מיליארדים של דולרים שמתגלגלים בעסק הזה.

התיק סגור והפדופילים חופשיים

שימו לב שברשימה הזו לא מופיע כל איזכור של רשתות הפדופילים שנתפסו לאחרונה ברחבי העולם. למרות הכותרות הגדולות שהן תפסו והאזכור הרב לתכנים שהוחרמו, לפרשיות אלו אין קשר לאינטרנט. הרשת שיחקה שם את התפקיד הרגיל שלה - כאמצעי תקשורת בין קהילה של אנשים בעלי מכנה משותף.

אבל (וזה אבל גדול), כשהחקירות הללו מגיעות לבית המשפט חוזרים המחשב והרשת לתפוס תפקיד מרכזי בהרשעה. זאת משום שעבירות אחזקת חומר פורנוגרפי קל בהרבה להוכיח מעבירות אונס, סחר בילדים וכדומה. בארה"ב לדוגמה, מספיקה תמונה אחת בכדי לשלוח אדם ל-20 שנות מאסר.

משפט בנושא סחר בילדים יכול להימשך שנים, בזמן שהוכחת בעלות על ספריה פורנוגרפית בדרך כלל נסגרת בהודאת הנאשם, ללא משפט אפילו. הבעייתיות היא שכתוצאה מכך מתמקדות הרשויות בעיקר באכיפת פשעי אחזקת והפצת תכנים, ופחות בפדופילים שעוסקים בתקיפת ילדים. כך יכולה המשטרה להציג סטטיסטיקות מצויינות של תיקים סגורים, גם אם הפדופילים שתוקפים את הילדים עדיין חופשיים.

המצב בארץ

כל זה נכון לחו"ל, בארה"ב בעיקר. "בישראל המצב פשוט מחפיר", מתלונן ויסמונסקי. "זה מתחיל במשטרה שכורעת תחת נטל המשימות שלה, ואין לה מספיק משאבים לטיפול בנושאי פדופיליה". למרבה ההפתעה, בישראל אין כלל פעילות יזומה כנגד פדופילים. "עיקר הפעילות של משטרת ישראל מגיעה בעקבות פניות מגורמים בחו"ל, שמבקשים עזרה בהשלמת חקירות בינ"ל. כך נתפסו רוב הפדופילים בארץ", סיפר.

גם כשמגיעות תלונות רלוונטיות, מתרכזות המשטרה והפרקליטות רק במה שקל וזול להוכיח: עבירות אחזקה. "ואז אנחנו מגיעים לבית המשפט, ואחרי כל העבודה שהשקענו העבריין יוצא עם עונש של עבודות שירות בלבד", מתלונן ויסמונסקי.

- מה היית רוצה לראות?

"אני מקווה שישראל תיישר קו עם ארה"ב, שם הכריזו על הפדופיליה כאחת העבירות החמורות שישנן. יותר מאדם אחד בארה"ב מבלה בכלא מאסר עולם בעקבות חומר פדופילי שנמצא ברשותו, גם אם הוא מעולם לא נגע בילד. זה מעביר מסר חד ביותר: גם אם הקורבנות נמצאים באפריקה או במזרח אסיה, הם עדיין ילדים מנוצלים והמערב לא מוכן להשלים עם זה".

ויסמונסקי, שאינו בודד בדעותיו, מדגיש במיוחד את הקשר בין צפיה בחומר פדופילי לבין פגיעה בילדים. "אני מכיר לפחות שני תיקים שבהם מי שהורשע באחזקת תוכן אסור הלך ופגע בילד. בישראל לא עושים מספיק למיגור התופעה".

עבודה קשה

שאלתי את חיים ויסמונסקי על ההשפעה האישית של התעסקות יומיומית בתוכן מהסוג הזה. הוא לא שמח לדבר על הנושא: "זה מאוד קשה, ולראיה: פדופיליה היא העבירה היחידה ששוטר יכול לבקש שלא לעסוק בה. כחלק מעבודתי אני מחוייב לצפות בהרבה סרטים שפשוט גורמים לי לבחילה. יש שיאמרו שהטריק הוא להתנתק רגשית ממה שרואים, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. גיליתי שאם אני נתקל באותו הסרט פעם שניה, גם חודשים לאחר שצפיתי בו לראשונה, אני זוכר אותו במדוייק. אין מה לעשות, זה נחרט בזיכרון באופן שלא ניתן למחיקה".

- איך מונעים מהחוקרים להפוך לפדופילים בעצמם?

"אם היית רואה את התכנים שבהם מדובר היית מבין שאין סכנה כזאת. הצפיה רק גורמת לתגובה ההפוכה".

מכאן לאן?

"קרוב לוודאי שבסופו של דבר גם הפדופילים, כמו שאר העבריינים, ישתכללו", צופה קוזלובסקי. "הם יתחילו להצפין את המידע או לאחסן תכנים בשרתים מרוחקים ולא בבית. אבל זה בסדר, אנחנו מוכנים. עיקר המאמצים מושקעים עכשיו בבניית שיטות עבודה שיהיו מוסכמות על כל המשטרות בעולם. אני לדוגמה עוזר לאיחוד האירופי בניסוח האמנה שלהם".

"המטרה היא להפוך את המידע לזמין מיידית", מסביר ויסמונסקי את הזווית הפרקטית. "כיום, אם אני צריך מידע על פרוקסי (שרת שמסתיר את פרטי הגולש - נ.ו.) בברזיל שפדופיל משתמש בו, זה יכול לקחת חודשים. החזון שלנו, ואנחנו לא רחוקים מכך, הוא שאני ארים טלפון לנציג של האינטרפול בברזיל ואקבל את המידע עוד באותו היום".

גם חברות גדולות נרתמות למאבק, ללא דרישת תשלום. מיקרוסופט פיתחה כלי הקרוי CETS, שמצליב מידע מאלפי מקורות. הכלי הצליח כבר בתקופת הבדיקה שלו לתפוס פדופיל אחד. "אין למשתמשים מה לדאוג", מרגיע קוזלובסקי, "הקארניבור (פרויקט ענק לתפיסת טרוריסטים, שאמור היה לבדוק כל מייל הנשלח בארה"ב) לא יחזור. אבל רשויות החוק ימשיכו לנסות להיות מצויידות יותר מהפושעים".

מה זה עושה לנו?

בואו ונודה על האמת: מבלי ששמנו לב הנחנו לתופעה שולית, לפדופיליה, לעצב את הקשרים בין מבוגרים לילדים בחברה שלנו. הפחד מפני ניצול ילדים הפך את גבולות המותר לצרים כל כך, שלפעמים נדמה שכל תקשורת בין מבוגר לילד היא פסולה מעיקרה. אנחנו לא יכולים לדמיין שום דבר חיובי שמייקל ג'קסון יכול היה לעשות עם הילדים שביקרו אצלו, והספיקה לנו תביעה אחת בכדי להפוך יצירת קשר ב-MySpace לדבר מוקצה ואסור.

נדמה ששכחנו שאותם ילדים יאלצו בקרוב להתמודד איתנו המבוגרים בעולם שלנו. במקום להפוך את פער הדורות לחומה בצורה, נרוויח כולנו, ילדים ומבוגרים, דווקא מחיזוק הגשרים בין הגילאים. הרי חלק מתהליך הגדילה הטבעי הוא ההיכרות ההדרגתית עם עולם המבוגרים. אם ניתן לפדופיליה לגרום לביטולו המוחלט, אנו עלולים לגלות בעתיד דור חדש של אנשים שלא מסוגלים לתקשר ביניהם וגרוע מכך - לא מסוגלים לתקשר איתנו.

למחוק

על הגבול בין המותר והאסור

מפלגת ה-NVD ההולנדית היא לא הדוגמה היחידה לאלו שסבורים שיש לאפשר פדופיליה בחוק. ארגון ה-NAMBLA האמריקני מטיף מאז שנות ה-70 לקבלה של יחסי מין עם ילדים.

הפעילות של NAMBLA עוררה בעיות מיוחדות, שכל ארגון שמנסה לשנות את החוק באופן פעיל נתקל בהן, אפילו מפלגת "עלה ירוק" הישראלית. האירגון מתייחס לציבור הפדופילים כמיעוט מיני מדוכא, בדומה להומוסקסואלים, וקורא לחקיקה דומה לזו שדרשו (וקיבלו) מיעוטים אחרים.

הבעיה היא שיחסי מין עם ילדים הם עבירה על החוק, לפחות כיום. פעילויותיו של הארגון מוגנות תחת חופש הביטוי, אבל האם יש מישהו המאמין באמת שחברי NABMLA מגבילים עצמם לדיבורים בלבד?

הארגון וחבריו נתבעו לא פעם על חלקם לכאורה במעשי פדופיליה, וזכו להגנתם של ארגונים התומכים בחופש הדיבור, אם כי הגנה מסוייגת מאוד. באף אחד מהתיקים לא אומת קיומם של מדריכי אינוס ילדים והתחמקות מהמשטרה, למרות שחלק מהפרסומים היו גבוליים. רוב התיקים נסגרו או עדיין נידונים, אבל השאלה העיקרית נותרה ללא מענה: היכן עובר הגבול בין חופש הדיבור לבין התארגנות מוצהרת של פושעים?