קפה אל נור - אומץ לפתוח כזו מסעדה בלב ת"א

חצילים, סיגר דג ים, פאטוש, קלמארי בגריל, סלט עגבניות, המבורגר, צלעות טלה, אנטרקוט מיושן, פפרדלה, שיפודי פרגית. כמות הפעמים בהן מצאתי את עצמי מעיין ברשימת מנות  כזו בחודשים האחרונים, מבטלת את האפשרות שמדובר בצירוף מקרים. כמו מלכודות תיירים בעיר נמל כלשהי, גם בתי האוכל התל-אביביים החדשים ניצבים בשורה רעיונית אחת, צמודים זה לזה, ומציעים את אותן מנות באותם מחירים. חסרים רק המלצרים החלקלקים שעומדים בחוץ עם תפריטים מצולמים ולוחצים באלף שפות על העוברים והשבים שיתפסו מקום בפנים, כי "בדיוק היום הדייגים הביאו סחורה יוצאת מן הכלל" מאז היום השביעי שבו עברתם ליד אותן מסעדות  כדי לשמוע בפעם השביעית באלף שפות ש: "בדיוק היום הדייגים הביאו סחורה יוצאת מן הכלל", לא הופתעתם כמו שתופתעו מהתפריט של קפה אל-נור.

האמת, גם זה לא מפתיע. האנשים שמאחורי הקפה, שנפתח בתחילת השנה על חורבות 'ברטי' האהובה ברחוב קינג ג'ורג', הם גם הבעלים של רשת סושי ושל מסעדה אסיאתית, כך שהם יודעים דבר או שניים על ההעדפות של הסועד המקומי. מצד שני, חייבים להודות שבתקופה הזו, השקעה במסעדה לבנטינית עם שם ערבי באמצע תל אביב, היא מעשה אמיץ, על גבול החתרנות, וכמו שזה נראה מדובר בוואחד השקעה. קשתות הזכוכית המוארות בכתום, הטפטים, סידורי הפרחים העצומים והמראות הכהות, על רקע רשימת ההשמעה הערבית לייט, הצליחו למחוק כמעט לחלוטין את הזיכרונות מהמסעדה קודמת ולהכניס אותנו למצב הרוח המזרח תיכוני המתבקש. הזמנו  סטלה מהחבית, כוס יין לבן של יקב "כישור" ואחרי לגימה או שתיים היינו במצב לאכול משהו.

חלקו הראשון של התפריט נקרא ''למקומות היכון, צא", אולי כי גם מי שניסח אותו חשב שהוא משעמם. מתוכו הזמנו סלט עלי בר וטלה ברוטב דבש ולימונים, וטבולה ים-יבשה: סלט כרובית ועשבי תיבול עם טרטר דג בכוסות חסת אייסברג. צמד המילים "עלי בר", במסעדה לבנטינית מעוררים כל מיני מחשבות על עולש, חובזה ועלי לוף. צמד המחירים 49/62 מעורר ציפייה לשני גדלים של סלט. המלצר לא שאל, אנחנו לא היינו מרוכזים וכך קיבלנו, בלי כוונה, את הגדול והיקר מבין השניים. עובדה שהתגלתה לנו רק עם בוא החשבון.

עלי הבר לא ענו לציפיות והיו מבויתים מאוד: נענע, חסה ופטרוזיליה, בתוספת שברי שקדים קלויים ופקאנים מסוכרים, שהונחו על שכבת רוטב חמצמץ מתוק, כשמעליהם נתחי בשר כבש פריכים. מדובר במנה מרעננת, מאוזנת, לא מאוד ומשביעה במיוחד. אפשר לזקוף זאת לזכות הבשר והרוטב, או לחובת אותו חוסר ריכוז שהותיר אותנו עם הגרסה הגדולה. הזמנו גם לחם, פוקאצ'ה שנצרבה על הגריל, היא נראתה והרגישה כמו משהו שאב מוכשר הכין על המדורה של ל"ג בעומר, אבל עבדה מצוין עם הרוטב של הסלט ועם אלה שבאו בהמשך.

את פורמט ההגשה של הטבולה, פגשנו כבר בכמה מקומות, 'קב - קאם' למשל. שלושה עלי חסה, ממולאים בירקות ודגים, רק שאת העלים של אל נור, אין במה לטבול. הדג, מוסר ים,  כך נמסר לנו, היה עשוי כמו שצריך ומתובל בעדינות שלא השתלטה על טעמיו. השילוב שלו עם סלט הכרובית ועשבי התיבול המועשר בצנוברים היבשתיים היה מוצלח, והחסה הפריכה תרמה משלה לשמחת החיים הכללית. לא יודע עד כמה זה לבנטיני, מה שבטוח, זה קליל, מרענן וטעים.

מחלקו השני של התפריט, זה שמתחת לכותרת "לחשוב בגדול", הזמנו פילה בס צרוב עם קרם שום, קונפי וירקות ירוקים, וכדי להשתלב במרחב גם 'כד חרס 12 שעות'. הדג נעשה במיומנות שהשאירה אותו עסיסי מבפנים ופריך מבחוץ, הירקות: פרחי ברוקולי ורצועות שעועית ירוקה רחבה קיבלו נגיעה לימונית חמצמצה וקרם השום הוסיף עניין בלי להשתלט. פריצת דרך מחשבתית או ביצוע יוצא דופן לא הצלחנו לאתר, אולי בעצם לא היינו צריכים לחפש.

כד החרס, היה סיפור אחר לגמרי. לפחות מבחינת ההגשה. המנה מגיעה בשני חלקים. קערת אורז לבן ועדשים וכד חרס, מכוסה בנייר קשור בחוט, שבתוכו מתבשלים נתחי טלה מתובלים וגזר. המלצר התנדב לשפוך למעננו את תכולת הכד אל קערת האורז, הוספנו קצת שברי בוטנים קלויים וטיפה עשבי תיבול וצללנו פנימה. נתחי הטלה היו רכים, עסיסיים ומתונים בטעמם, והתיבול, קינמון, כמון פלפל שחור ושות' היה מעודן מאוד. למרות שהייתי שמח לקצת יותר עומק ומורכבות, להשפעה נוספת חוץ מהרכות  של הבישול הארוך, גם בלעדיהם זו הייתה מנה טובה ועשירה, שתספק גם את מי שלא באמת אוהב כבש.

"שאל אותנו על קינוחי היום" מבקש או שמא מצווה חלקו האחרון של התפריט. שאלנו ואחרי התלבטות קצרה החלטנו על קרם מסקרפונה עם תותים וקדאיף, שנראה לנו הקליל מכולם והיה, כמו שציפינו, מתוק אבל לא יותר מדי. את הקפה המסורתי רצינו להחליף בקוניאק. "אני אשאל את הברמן אם יש לנו", אמרה המלצרית וחזרה עם הברמן שהתנצל ארוכות על זה שאין קוניאק. הזמנו צ'ייסרים של ג'ק דניאלס, וברגע שהרמנו מהם את המבט ראינו שממש מעל הראש של הברמן עומד בקבוק קוניאק 'רמי מרטן' סגור ומלא. "טעות שלי" הוא התנצל שוב, "אני אתן לכם שני צ'ייסרים עלי". הזמן עבר והצ'ייסרים המובטחים לא הגיעו, אז הלכנו. את הקוניאק שתינו כבר בבית.

השירות החביב אך מרושל, האווירה הלבנטינית אך תל אביבית, והמנות הטעימות, אך לא מרגשות, השאירו אותנו מבולבלים. יכול להיות שהמסעדה - מעדנייה שקוראת לעצמה 'קפה', עוד לא נסגרה על עצמה? יכול להיות שדווקא בפיזור המזרח תיכוני הזה טמון הקסם שלה? אין לי ספק שאחזור לקפה אל נור, לבירה ומשהו קטן לאכול. כמו שאני מכיר את עצמי, זה בטח יתפתח לדברים קצת יותר גדולים. בעיקר אם עד אז הם יסכימו לפתוח את הקוניאק.

יכול להיות שיש מלך ראמן חדש בעיר?

[brightcove_iframe video_id='yummies_mivzak_katava286' autoplay='0' kid='1_abs0q02t' duration='49']

לכל הביקורות של יאיר גת.