התרגשות, אחווה וזעם: 5 רגעים בחיים שרותי רוסו לא תשכח לעולם

הרגע שבו עמדתי על שלי 

מישהי שבקושי הכרתי הזמינה אותי ליום ההולדת שלה. כשבאתי, ראשונה, הסתבר שהאוכל לא מוכן והיא ביקשה עזרה. הפשלתי שרוולים ונכנסתי למטבח. שלוש דקות אחרי זה היא יצאה למספרה וחזרה אחרי שעתיים, יחד עם האורחות שלה. מצאתי את עצמי מכינה את כל האוכל ולא הבנתי איך בדיוק זה קרה. הלכתי לישון זועמת. קמתי בבוקר ושלחתי לה הודעה ״שמחתי שהיה אירוע מוצלח, למי להוציא חשבונית?״ וחייבתי אותה במחיר מלא לארוחה פרטית. היא היתה בשוק אבל שילמה הכל.

הרגע שבו הבנתי שעשיתי משהו נכון

נכנסנו לסופרמרקט גדול במדינת ג׳ורג׳יה בארצות הברית. הבת שלי תלמה הלכה להביא חלב ופגשה שם עובדת של הסופר רכונה על מדף ובוכה. היא שאלה אותה מה קרה והעובדת סיפרה שכואבות לה הברכיים וקשה לה להתכופף. הבת שלי אמרה לה 'בואי נסדר את המדף ביחד, ככה נסיים מהר'. היא התיישבה על הרצפה בסופר, סידרה מוצרי חלב, שמעה את סיפור חייה של העובדת וקיבלה המלצה למסעדה מעולה ליד. כשחזרה וסיפרה לי, אמרתי לעצמי שכנראה עשיתי איתה משהו נכון.

רגע מופלא של שיתוף פעולה

אחרי הלידה הראשונה, הציעו לי במעריב לכתוב את מדור האוכל בעיתון. אלו היו שנים של איבה קשה בין ידיעות אחרונות למעריב, ואמא ואני עבדנו בעיתונים המתחרים. סביב הלידה גרתי אצל אמא בבית לכמה חודשים ובזמן הזה היא עזרה לי עם המדורים שלי, ואני עזרתי לה עם שלה. כתבי התקשורת שאלו אותי ״איך זה להתחרות באמא״, וצחקתי כי היא עמדה לידי ובחשה בלילה של עוגת דבש למדור הקרוב שלי.

הרגע שבו באמת התרגשתי ממה שאני עושה

גדלתי בבית שבו עסקו באוכל באופן מקצועי כמעט מהיום שנולדתי, אבל באופן אישי הנושא לא עניין אותי במיוחד. הוא היה חלק מהיומיום, כמו הים עבור מישהו שגר לידו. אבל אז עברתי לניו יורק. אלו היו שנות התשעים ובישראל לא התרחש כלום ברמה הקולינארית, ואילו ניו יורק חוותה פריחה מטורללת של שפים ומסעדות ומטבחים מכל העולם. התחלתי לעבוד שם עם דיויד בורק, שף כוכב ענק, שהיה אז בשיא התהילה שלו.

פתאום הייתי חלק מסצנת המסעדות הטובות בעיר. אני זוכרת את הרגע שבו יצאתי מדלת המטבח עם הצעקות והאש, הישר לחלל המסעדה. ופתאום היה את הצליל המיוחד הזה של סרוויס שעובד: צחוק של אישה, נקישות של סכו״ם על צלחת, רחש של שיחה נעימה, קלינג של כוסות משיקות לחיים, צעדים של מלצרים, בדיחה של ברמן. עד היום הצליל הזה מעביר לי זרם של התרגשות בגב. ידעתי שאחפש לשמוע את הרחש הזה עוד הרבה.

הרגע שבו הקטינו אותי בלי להתכוון 

הזמינו אותי לבשל ארוחה גדולה בשטח באירוע נשים בסגנון ״מלכת המדבר״. הרמתי מטבח ענק, גייסתי טבחים וצוות, בניתי תפריט, סחבתי ושינעתי, וכשהנשים הגיעו מהמסע שלהן, העמדתי טאבון גדול באמצע שום מקום והכנתי לכולן פיתות טריות. הייתי היחידה בצוות עם ג׳קט שפית מעומלן עם השם שלי עליו. לידי עמד בחור ״כלבויניק״, כמו שקוראים לזה בתעשייה. מישהו שהוא לא טבח ולא ממש מלצר, אלא כזה שיכול לעזור במשימות ברורות שנותנים לו.

הוא לבש טי שירט שחורה וג׳ינס, וזרה קצח ומלח על הבצק לפני שהכנסתי אותו לטאבון. אחת האורחות ניגשה אליו, ועל אף שהייתי לידו, היא אמרה לו שהאוכל נהדר ושאלה איך מכינים את הכרוב הסגול הצלוי. הוא הסתובב אלי ושאל, וכשהוא חזר אליה היא אמרה לו ״העובדות שלך תמיד כאלה יפות?״ (כשמטרתה להחמיא לי, אבל נו, לא יצא מחמיא). עצרתי ואמרתי לה שזה שיש באזור בחור, זה לא תמיד אומר שהוא הבוס. הסברתי שאני השפית פה והמעסיקה שלו, וששמחתי לשמוע שהאוכל שהכנתי מוצא חן בעיניה. בסוף גם נתתי מתכון.

כרוב סגול צלוי | רותי רוסו

חומרים:
(ל-4-6 מנות)
1 כרוב סגול
¼ כוס שמן זית
מלא מלח אטלנטי. הכרוב שותה אותו
7 שיני שום
מרווה – לא חובה
פלפל חריף – לא חובה
2 פרוסות לימון – לא חובה
פלפל שחור – כדאי, אבל לא חובה

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור לחום הכי גבוה.
2. מניחים את הכרוב על הגזע שלו (אפשר לנסר קצת שיעמוד יציב) על יריעה גדולה של אלומיניום. חורצים את הראש שלו שלושה חריצים כמעט עד למטה כדי שהוא יפתח.
3. שופכים לחריצים מלח והרבה שמן זית. מוסיפים את שיני שום ואת יתר הדברים שבחרתם לשים. אורזים בשתי שכבות של אלומיניום.
4. מכניסים לתנור ל-4 שעות. אוכלים ישר מהתנור.