ג'רדינו בלו - קשה לא לחבב אבל זה לא מצליח להתרומם

התפריט של 'ג'יארדנו בלו' מוצב על סטנד בכניסה למסעדה. כאילו הוא מחכה לתיירים הרבים המשוטטים במרכז המסחרי של הדר יוסף, כדי לראות את פלאפל אציר המיתולוגי או לחזות בשלט המהמם מעל 'כל –בו דנית', שמציע שירותי פקס, שרוכי נעליים, פחמים, סוללות לשלטים, ניקוב חורים באוזניים ועוד כמה מוצרים ושירותים חיוניים. אם אתם אוכלים מפעם לפעם במסעדות איטלקיות, או בכאלה שמתחזות  לאיטלקית, אתם מכירים את התפריט הזה בעל פה. יש בו מנות פתיחה, סלטים, פיצות, פסטות, מנות בשריות ושתייה. החריגות היחידות מהסטנדרט: ארוחות בוקר בשני גדלים, וכריכים שהקשר היחיד של רובם לארץ המגף הוא שהם מוגשים בפוקצ'ה, הדליקו אצלי נורה אדומה, אבל המפות המשובצות באדום לבן, דגלי איטליה שהתנופפו ברוח הקלה, והעובדה שיש בכלל מקום כזה באמצע שכונת מגורים מחוץ למרכז העיר, גרמו לי להתעלם מהאזהרה. תפסתי שולחן פינתי, ובגלל שלא מצאתי יין בתפריט. הזמנתי חצי ליטר סן מיגל מהחבית. מסעדה איטלקית שמגישה ארוחות בוקר ובתפריט שלה אין יין? הנורה החלה להבהב במהירות, אבל אין נורה אדומה בעולם שכוס בירה קרה, בצהריים, מתחת לאקליפטוס, לא יכולה לכבות.

הזמנתי שתי מנות פתיחה: פרחי ארטישוק במרינדה וקרפצ'ו פילה בקר, ומנה עיקרית: פסטה אמלפי – ספגטי ברוטב יין לבן, שום, צ'ילי, שמן זית ונתחי דגים. את הזמן שעבר עד שהגיעו, ותאמינו לי עבר לא מעט זמן, ביליתי בהאזנה ליושבי השולחנות סביבי. אין לי מושג אם זו טעות, מדיניות או עניין של חוקים ותקנות, בחצר של 'ג'יארדנו בלו', אין מוזיקה שתבלע את הדיבורים מהשולחנות השכנים. כך שמפה לשם זכיתי להתעדכן בחיי המין של כמה גברים צעירים, שנראה כאילו הם באים לשם הרבה, ובמקביל גם בבעיות עיכול של שתי נשים קצת יותר מבוגרות, שישבו בצד השני. גם הן אם לשפוט על פי עוצמת הדיבור שלהן ונושאי השיחה, הרגישו בבית.

הקרפצ'ו הגיע ראשון, כשלצידו, על קרש חיתוך, פוקצ'ה חמה, שמנונית ומהנה, צלוחית שמן זית וחומץ, וצלוחית של מטבל עגבניות ופלפלים שנראה והתנהג כאילו ראה ימים יפים מאלה. פרוסות הקרפצ'ו נחבאו היטב מתחת לערימת עלי ארגולה, שבשילוב עם הבלסמי הגיעו לדרגת מרירות גבוהה במיוחד. גבישי מלח גס גדולים הצליחו מפעם לפעם לשבור את המרירות. אם הם היו קצת יותר קשים הם היו שוברים לי את השיניים, ולבשר הנסתר לא הייתה סיבה אמיתית להתגלות. המנה המרושלת הזו, הוסיפה לנורה המהבהבת גם צפירה שאיש לא שמע מלבד ואז הכול התבהר: 'ג'יארדינו בלו' קוראת לעצמה מסעדה, רק שהיא בעצם בית קפה.

לכל הביקורות של יאיר גת

הנורות כבו, הצופרים השתתקו, הציפיות התפוגגו ופרחי הארטישוק החזירו את התקווה. לאור ההתרשמות שלי מהשילוב בין עלי הארגולה לחומץ, החלטתי לשים את הירוקים בצד, ליד רצועות הפלפל האדום שהצבע שלהן נראה קצת לא בריא. פרחי הארטישוק היו בעלי מרקם מוצק ועסיסי, וטעמים צרובים מעט שהשתלבו יפה עם הרוטב. בהשוואה לקודמותיה זו הייתה מנה לא רעה בכלל, בהשוואה לפסטה שבאה בעקבותיה זו הייתה יצירת מופת. הספגטי שנעשה במקום, אבל יכול היה באותה מידה להיעשות גם בפלאפל אציר או בכל-בו דנית, טבל ברוטב שמן, מלוח וחסר אנרגיות, ולמרות שנתחי הדגים המטוגנים, בעיקר סלמון, היו שמנים לא פחות, חיבור של ממש לא היה שם.

סיור קצר לויטרינת הקינוחים, החזיר אותי אל השולחן עם עוגת מסקרפונה ודובדבנים, חמצמצה, שנעשתה בכוונה טובה, מיד  לפני שנכנסה לתקופת צינון ארוכה שהפכה את המרקם שלה למשהו שיותר קרוב לג'לי. האספרסו היה נהדר.

את הכוונות הטובות שמאחורי 'ג'יארדנו בלו', קשה לא לחבב. מסעדה משפחתית, שכונתית, עם תפריט בסיסי במחירים נעימים. חבל שצריך קצת יותר מכוונות טובות כדי לפתוח מסעדה איטלקית. מצד שני בזכות הפוקצ'ות החמות, האספרסו המעולה והמיקום המקסים, אני חושב שאפשר להתייחס אליה כאל יופי של בית קפה.