רולא –  קשה שלא להתאהב בה

[brightcove_iframe video_id='yummies_mivzak_katava268' autoplay='1' kid='1_ghwqc39r' duration='63']

צפו בווידאו לציון המלא שרולא קיבלה (כל הצילומים: יאיר גת, עריכה: חן סוויסה, אפטר: שיר זרד)

אחד המאפיינים הכי בולטים של רולא, הוא דווקא הצניעות שלה, שגרמה לי לחבב אותה מהרגע הראשון. זאת אומרת, מהרגע שמצאנו אותה אחרי שחלפנו על פניה פעמיים או שלוש, בתנועה העצלנית של מרכז הכרמל, נחבאת מאחורי וויטרינה סטנדרטית, לוחות עץ צבועים לבן ושתילי זית הפונים לשדרת מוריה. החלל המעוצב באיפוק שמאחורי דלת הזכוכית, היה שטוף באור רך, ופרט לשולחן או שניים של 'בנות' שקבעו לצהריים, היינו הלקוחות היחידים. המלצר הגיש לנו, לצד התפריטים גם מים קרים בבקבוק זכוכית. היא  קוראת לעצמה "מסעדה לבנטינית" אבל מי שעיצב את הלוגו של רולא השתדל להתרחק מהלבנט, והתפריט שלה מזכיר יותר מכל תפריט של בית קפה סטנדרטי. התוכן שלו לעומת זאת משמח מאוד.

[caption id="attachment_32868" align="aligncenter" width="598"] קובה טבעוני, עשויה היטב[/caption]

מהפרק הראשון, 'חומוס, מסבחה ובני המשפחה', בחרנו בקלאסיקה ישראלית: 'תבשיל קדרה של גרגרי פול מצרי בבישול איטי, תטבילה, גרגרי חומוס ומעט טחינה, שמן זית, פטרוזיליה קצוצה, כמון וסומאק', או בקיצור: פול. מהפרק הבא שנקרא 'קטנים ונעימים', בחרנו קובה טבעונית ו-'זהרה '– פרחי כרובית מטוגנים ברוטב של טחינה חמה ויוגורט, ומהפרק השלישי, 'סלטאת', סלט ג'רג'יר. מרשימת המנות העיקריות, או כמו שהיא שנקראת 'יותר בכיוון של מנה עיקרית', הלכנו על  שוש בראק. ניסינו להזמין גם יין מתוך תפריט המשקאות שבעל פה. אבל האמירה הסתמית שהשמיע המלצר "יש לנו יין לבן קברנה סוביניון" בלי לציין את שם היקב לפחות (שלא לדבר על שנת בציר) דחפה אותנו אל זרועותיהם המנחמות של זוג בקבוקי היינקן. כמו שניתן לצפות ממסעדה לבנטינית, הפריטים הראשונים שהונחו על השולחן, אחרי המים היו חמוצים ופיתות. הזיתים, המלפפונים החמוצים והפלפלונים, נראו כאילו ממש הרגע נקטפו מהקופסא והפיתות הטריות השתייכו מהזן הדקיק שאפשר למצוא בלא מעט מסעדות בצפון הארץ. מיד אחריהן הגיע גם סלט הג'רג'יר שנעשה מעלי גרגר הנחלים, ארגולה, עגבניות שרי, בצל, גמבה, קולורבי וגרגרי רימון, ותובל בסומאק, לימון ושמן זית. הוא היה חמצמץ ומעודן, ופרטים קטנים כמו הנגיעה האדמתית של הסומאק, המרקם המתפצח של גרגרי הרימון והחריפות הקלה של גרגר הנחלים, הפכו אותו לחומר שממנו עשויות מחשבות. הפול, היה בהיר וקריר, יחסית לזה שאנחנו רגילים לקבל בתל-אביב, הוא היה חף מהתחכמויות, מתובל בעדינות, ויחד עם זאת ישיר וכפרי והפגין נאמנות למקור. מנת הקובה הטבעוני, מתוחכמת יותר. היא כללה חמישה כדורים במימדים של כדורי פלאפל, שסודרו בקערה סביב ערימה קטנה של סלט עגבניות. בתוך מעטפות הבורגול המוצקות והפריכות, היו שניים או שלושה גרגרי חומוס מבושלים בתערובת תבלינים מתקתקים שהזכירו מאוד את הדבר האמיתי, והועצמו על ידי הטחינה הניטראלית יחסית שמוגשת כחלק מהמנה. פרחי הכרובית המטוגנים, עליהם התבססה מנת ה-'זהרה', היו ספוגים בטעמיו של שמן טיגון, לא מאוד חדש, שהיוגורט, הנענע וגרגרי הרימון לא הצליחו להסתיר. מצד אחד, היה בזה משהו ביתי, לא מתחכם, מצד שני, דברים ביתיים לא מתחכמים אני יכול לעשות בבית. השוש באראק החזיר אותנו למסלול. הוא היה פשוט נפלא. רוטב היוגורט החמים, עטף ברכות את הכיסונים, שלעטיפת הבצק שלהם היה מרקם מוצק, מהסוג שנותן קצת פייט לשיניים. הבשר שמילא את הכיסונים, תובל כמו שצריך, בלי להסתיר את טעמי בשר הכבש שהודגשו על ידי החמצמצות הגבינתית של היוגורט. הזיכרונות מהשילוב הזה, חזרו איתי כל הדרך הביתה. לפני שירדנו אל כביש החוף, החלטנו לנסות גם סמבוסק גבינה. מנה חמודה שכללה שבע אצבעות בצק פריך עם עשבי תיבול וקצח, שהזכיר חטיפי בצק תעשייתיים, ממולאות בגבינה עכואית עשירה, חצי מותכת. לא מנה גרועה, אבל יחסית לקודמותיה היא הייתה חסרת עומק והרגישה יותר כמו גימיק. רולא לא מפעילה מכונת אספרסו, לכן הסתפקתי בכוס אימתנית של קפה שחור, עם קצת הל ומפאת קוצר הזמן ויתרתי בצער על הקינוח היחיד בתפריט: כנאפה שמכינים במקום.

[caption id="attachment_32869" align="aligncenter" width="599"] מסעדה שמעוררת מחשבת על אוכל[/caption]

לפחות בצהריים, רולא היא מסעדה שלא עושה מעצמה עניין. הלוק הצנוע, השירות המחופף והמחירים ההגיוניים שלה, הם מהסוג שאפשר למצוא בדרך כלל מחוץ לערים הגדולות. המנות עשויות ברובן בעדינות שובת לב ובטוחה בעצמה, שמאפשרת לחומרי הגלם המזרח תיכוניים להשתלב לכדי שלמות. שקשה מאוד לא להתאהב בה. עם החברים אמשיך ככל הנראה להגיע לסיבובי הברים המסורתיים בעיר התחתית, אבל כשיתחשק לי אוכל ערבי טעים באמת, אני יודע בדיוק לאן יהיה עלי להגיע, מקווה שאוכל לעשות את זה בקרוב.                              

לכל הביקורות של יאיר גת