משבר המורים: האוצר ויפה בן דוד רבים - ומפספסים את המהות

אתחיל בגילוי נאות: אמא שלי מורה. אחותי מורה. גם אני אמא לילדים במערכת החינוך, אז אפשר לומר שאני בעד מורות. אבל מה נסגר עם המשא ומתן? לא בטוחה שאפילו הן יודעות. יפה בן דוד אומרת שיושבים במשא ומתן כבר שמונה חודשים. שמונה חודשים של שיחות.

בצניעות נאמר שאנחנו לא מבינים בזה: אנחנו לא עובדים במערכת החינוך, אנחנו לא פקידים באוצר, אבל לא יכול להיות ששמונה חודשים מדברים על משהו כה בסיסי כמו עתיד ילדינו, עתיד המדינה שלנו, ולא מצליחים להגיע לשורה תחתונה שבועיים לפני תחילת הלימודים. בתקשורת מתנהלת מלחמת מילה במילה אבל זה לא משנה את העובדה ששני הצדדים כנראה לא מבינים איך לנהל משא ומתן אם לא מצליחים לסיים אותו במשך כל כך הרבה זמן.

ואיפה משרד החינוך בכל הסיפור הזה? איך יכול להיות שהדיונים מתנהלים מול הסתדרות המורים ולא מול המשרד האחראי שרק "תופס צד", כאילו זה לא נוגע לו, כמו במשאים ומתנים קודמים וכמו ששמענו גם הפעם משרת החינוך עצמה שאמרה שהיא לא רוצה לחכות ל-1 בספטמבר וכי אם זה לא ייפתר, תהיה מצוקה אדירה.

המו"מ הזה מייצג בהרבה מובנים את מצבה של מערכת החינוך שלנו באופן כללי. ארכאית, לא רלוונטית ולא מעודכנת. רבים על 500 שקלים לפה או לשם, כן לימודים באסרו חג או לא, ומפספסים את כל הסיפור - את המהות: צורת התגמול הנוכחית למורים לא קשורה בכלל לעידן שבו אנחנו חיים, הצרכים החינוכיים של הילדים השתנו גם כי הילדים של היום שונים וגם הטכנולוגיה והחיים עצמם - על אלה לא טורחים בכלל לדבר.

מפה לשם, גם אם המו"מ הזה יסתיים ב"כאילו הצלחה" כי הלימודים ייפתחו באחד בספטמבר – מערכת החינוך והילדים שלנו עדיין יפסידו: מורים חדשים לא יגיעו, התלמידים לא יקבלו את המורים שהם צריכים והספירה לאחור עד השביתה הבאה תתחיל.